Visionhaus/Getty Images
מהו בעצם זמן? שנייה יכולה להרגיש כמו שנה, שנה יכולה לעבור כהרף עין. אמנם דקה ושעה עוברות בצורה שווה על השעון, אבל תחושת הזמן של אדם, כל אדם, סובייקטיבית. זה מייצר רגעים מרתקים. המרתק בהם, אולי, הוא רגע בו העתיד הופך להווה.
זה מעולם לא חד משמעי, אבל ייתכן שלפני פגרת הנבחרות האחרונה חווינו רגע כזה בדיוק. מקס דאומן, שחקנה בן ה-16 של ארסנל, עלה מהספסל, בישל לויקטור יוקרש והבקיע בעצמו ב-0:2 על אברטון. כשהתותחנים עלו למרחק תשע נקודות ממנצ'סטר סיטי (עם משחק עודף אמנם) ולפני מפגש ישיר בין הקבוצות, ייתכן שזה עוד יזכר בתור שער של אליפות.
במשך חודשים ארוכים, דאומן הוא אחד הסודות הגלויים של עולם הכדורגל. מי שנולד ביום האחרון של העשור הראשון של המאה, ה-31 בדצמבר 2009, היה השחקן הצעיר ביותר שהבקיע בליגת האלופות לנוער לפני שנתיים, כשהוא שיחק מול שחקנים מבוגרים ממנו בארבע שנים. דאומן הגיע לאקדמיה של ארסנל בגיל שש, התקדם בהדרגה ומצא את עצמו משחק עם הבוגרים כבר בקדם העונה, כשהוא שיחק בכל אחד מהמשחקים בגיל 15.5. הוא עוד הספיק לשחק בפתיחת העונה בליגת האלופות לנוער, בה הבקיע ארבעה שערים בשני משחקים מול שחקנים מבוגרים ממנו באתלטיקו מדריד ובבאיירן מינכן, והפך לשחקן בוגרים משמעותי.
ראינו את דאומן סוחט פנדל ב-0:5 מול לידס, ואף מקבל דקות בתוספת הזמן בניסיון להציל את המולדת מול ליברפול מאנפילד. מאז הוא ירד לספסל ונפצע בקרסול, פציעה שהשביתה אותו לשלושה חודשים, אך כעת חזר לספסל וקנה את עולמו מול הטופיז. ההשוואה ללאמין ימאל כמעט מתבקשת. ימאל, בגיל 16.5, הפך לשחקן הרכב בברצלונה.
דאומן משחק בסיטואציה שונה. הליגה האנגלית נחשבת לפיזית יותר וקשה יותר מהספרדית. מעבר לזה, ימאל אמנם הצדיק כל רגע שלו בהרכב אך הוקפץ אליו בקבוצה שמתמודדת עם קשיים כלכליים ולא באמת יכולה להחתים שחקנים. דאומן הרוויח את מקומו בקבוצה שרכשה שחקנים ב-294 מיליון יורו בשנה האחרונה, ביניהם אברצ'י אזה ונוני מדואקה שמיועדים גם הם להתקפה. בתסריט אופטימי יהיו לנו עשורים שלמים של השוואה בין השניים, אז נעצור את זה פה. נתמקד בדאומן.
שחקן ארסנל, בן 16 וחמישה חודשים, יכול לשחק גם בתור קיצוני ימני וגם כקשר מרכזי. הוא משלב בין יכולת טכנית למהירות שהפכה אותו לשחקן שקשה להתמודד איתו ברמות האלה, בטח בהתחשב בזה שהוא 1.83 מ'. הוא יכול להשתמש בשתי רגליו, דריבליסט טוב ושחקן שיודע להסתדר בשטחים צפופים, כל זה בזמן שהוא צעיר מדי כדי להיכלל ב-EA FC או פוטבול מנג'ר.
"זה לא משנה אם הוא בן 16 או 66", אמר עליו שוער מנצ'סטר סיטי לשעבר ג'ו הארט. "ארטטה מעלה אותו מהספסל כדי לנצח משחקים. יש לו את הכישרון לזה". כבר עכשיו הוא נראה כמו שחקן הכנף המודרני. אחד שיכול להניע כדור ולשמש כפליימייקר משני, בזמן שהקשרים נכנסים לרחבה". דאומן קיבל הזדמנות נוספת בהרכב מול סאות'המפטון והיה אולי שחקן ההתקפה המסוכן ביותר מול הסיינטס של דניאל פרץ, כשהוא סחט מהישראלי הצלה מצוינת בהפסד. דווקא בתוך תבניות ההתקפה הצפויות של הכוכבים הגדולים, הדריבל והתכליתיות של דאומן בלטו ולא היו רחוקים משוויון. בהתחשב בתקופה הקשה שעוברת על ארסנל, הוא יכול להיות הניצוץ שחסר בהתקפה של התותחנים.
חסר פחד (Justin Setterfield/Getty Images)
דאומן ספציפית, בדומה לימאל ובשונה מחלק גדול משחקני הכנף המבוגרים יותר (כולל בוקאיו סאקה), תכליתי. הוא מחפש את השער או את הפעולה שתקרב אותו, ולקיחת הסיכונים הזאת הופכת אותו לאס מהספסל. זה בלט למשל בבישול ליוקרש או בשער שלו מול אברטון, מתפרצת על חצי מגרש אחרי קרן של הקבוצה השנייה מליברפול. "בכל פעם בה הוא נוגע בכדור, המשחק משתנה", אמר מיקל ארטטה.
הניצוץ הזה הוא אולי מה שחסר לתותחנים. ארסנל בדרך לאליפות פרמייר ליג ראשונה מזה 22 שנה עם כדורגל מרשים ומדויק, אבל בעיקר בפן הטכני. מדובר בקבוצת הנייחים הטובה בעולם וקבוצת הגנה מצוינת, אבל בחלקים ארוכים מהעונה חסר לה ניצוץ, בטח בשנה חלשה של מרטין אודגור ובוקאיו סאקה. הכל מרגיש מכני.
לכן האפשרות לזרוק שחקנים כמו דאומן לכר הדשא משנה הכל. ארטטה בעצמו אמר ש"אלה הרגעים שבהם צריך לקרות משהו מיוחד" לדאומן זמן קצר לפני שהוא עלה לדשא. דאומן לא צריך להיות לאמין ימאל בשביל שארסנל תצליח, ויבוא היום בו הוא יהיה באנקר בהרכב. כרגע הוא צריך להיות שחקן שמשנה משחקים מהספסל, וזה בדיוק מה שהוא עשה.
כבר עכשיו הוא נע בצורה מספיק טובה מהמרכז לאגף ובכיוון ההפוך כדי לשנות את המשחק, מה שיכול להפוך את השילוב שלו עם שחקנים כמו אזה למעניין ולייצר תנועה מתמדת שתסבך יריבות שבלוניות יותר. במשחק מול אברטון הוא התקדם עם הכדור שבע פעמים ב-16 דקות, יותר מכל שחקן אחר של ארסנל במשחק שלם. קשה מאוד לעצור אותו, גם בזכות היכולת לזהות שטחים פתוחים וגם בזכות היכולת לעבור מגנים כבר עכשיו.
האם זה יספיק למונדיאל? ג'ק ווילשר, לשעבר ילד פלא בעצמו, חושב שכן.
ווילשר אימן את דאומן במחלקות הנערים, מאמן כיום בלוטון ובטוח ש"אם דאומן היה ספרדי, הוא היה משחק במונדיאל. הוא מספיק טוב גם אם הוא לא משחק כל כך הרבה. לפעמים אנחנו מגנים על שחקנים יותר מדי כאן באנגליה. לאמין ימאל היה בן 16 והיה השחקן הכי טוב ביורו הקודם. הוא יגיע לרמה הזאת בהמשך".
מצד שני, ווילשר עצמו עלה לבוגרים בגיל 16 ונראה בגיל 23 כמו שחקן עבר. אפשר להגיד שאנחנו רואים אותה דעיכה אצל פיל פודן, קול פאלמר ובוקאיו סאקה, שלפני גיל 30 ובמגמת ירידה. בין אם זה בגלל שהם שיחקו יותר מדי בגיל צעיר, בגלל שחיקה או כי הם פחות טובים ממה שחשבנו. כולם אנגלים, כולם מוכשרים, אף אחד מהם לא באנקר בהרכב ואולי גם בסגל של תומאס טוכל.
האם זה מוקדם מדי? דאומן הפך לשחקן הצעיר ביותר שמבקיע בפרמייר ליג (כלומר בליגה האנגלית מאז 1992/93). ניתן למצוא ברשימה הזאת את ג'יימס מילנר, מייקל אואן ואת ווין רוני האגדיים, אבל גם את השיאן הקודם ג'יימס וון, אנדי טרנר ופדריקו מקאדה, שהפך לגיבור של מנצ'סטר יונייטד ב-2009 ונצפה לאחרונה באמצע הטבלה ביוון.
אתם מכירים את הסיפורים. שחקנים ש"עלה להם" מהר מדי, כאלה שהתמודדו עם פציעות כתוצאה משחיקה בגיל מוקדם, מעומס נפשי וכן הלאה. גם דאומן הצעיר החמיץ שלושה חודשים, שליש עונה, בגלל פציעה בקרסול. ייתכן שאם הוא היה בריא לחלוטין, הוא היה שחקן הרכב.
נגענו בזה גם במקרה של ימאל - אם שחקן טוב, הוא אמור לשחק. אף מאמן לא יקבל נקודות זכות על ספסול של שחקן צעיר מתוך "חשיבה על הטווח הארוך", ולא סביר שנראה את פיפ"א מגבילה למשל שחקנים עד גיל מסוים לכמות מסוימת של דקות. איפה עובר הגבול? איך נדע שדאומן הדבר האמיתי?
התשובה היא שלא נדע עד שזה באמת יקרה. כרגע הוא נראה כמו כישרון, כשהוא שחקן שלם יותר וטכני יותר ממה שקיקו מקאדה (ולהבדיל גיא אסולין) היו בזמנו. בשני המקרים זאת גם שאלה של אופי ויכולת התמיכה של המועדון. אנחנו רואים שחקנים אנגלים כמו פיל פודן וקול פאלמר שנשחקים תחת עומס המשחקים ומרגישים כאילו הם אחרי השיא הרבה לפני גיל 30, כי בסוף לומדים אותם והשיטה משתנה.
ככה זה. להגיע לפסגה זה דבר אחד, להצליח לפרוץ אותה זה דבר אחר. אנחנו רואים למשל את לאמין ימאל ממשיך להתפתח כשהוא השתפר בצורה משמעותית מול השער, ואפשר להגיד אותו דבר על שורה ארוכה של שחקנים אחרים, כולל אגב קיליאן אמבפה בן ה-27. בשלב מסוים, זה יהיה האתגר של מקס דאומן.
הוא עוד לא שם. כרגע הוא בעמדה מדהימה, האקס-פקטור של ארסנל בדרך לאליפות היסטורית. אם הוא יצליח להתעלות מול ספורטינג ליסבון בדרך לרבע גמר ליגת האלופות, זאת תהיה עונה אחרת לגמרי. עונה שבסיומה הוא עשוי למצוא את עצמו בהרכב של ארסנל, ואולי גם בסגל נבחרת אנגליה למונדיאל 2026. הפרק הראשון ביריבות של דאומן וימאל, אולי, מגיע מהר משחושבים.