בשבחי השיטה: הסיבות לאהוב את הפורמט החדש
הגדולות ימנעו ממפגש אחת מול השניה, הקטנות יקבלו הזדמנות להאריך את העונה האירופית והקהל יהנה מעוד משחקים. רגע לפני שהאלופות החדשה יוצאת לדרך, על ההגיון מאחורי ההחלטה
שינויים בעולם הכדורגל מתקבלים לרוב בסקפטיות. אנשים לא אוהב שינויים או רפורמות, זה טבעי ומובן. גם לי ברמה האישית קצת מוזר להיפרד משלב הבתים של ליגת האלופות, למרות שהלך והתעקם עם השנים. אך ככל שזה הולך ומתקרב אני מתחיל להשתכנע שאולי בכל זאת הפורמט החדש של עונת 2024/25 יכול להזרים דם חדש ומרענן למפעל היוקרתי של היבשת. אם נסכים על כך שאין שיטה אחת שהיא אידיאלית, יהיה אפשר לתת צ'אנס אמיתי למה שאופ"א מבשלת לנו לפחות לשלוש העונות הקרובות.
זה לא שאין בעיות, כן. ההחלטה של אופ"א להגדיל את מספר המשתתפות ל-36 ולהעניק לכל קבוצה שמונה משחקים בשלב הליגה ועוד שניים בנוקאאוט לפני שמינית הגמר (עבור אלו שיסיימו במקומות 9 עד 24) מגדילה את הסיכוי לפציעות וכביכול לזריקת משחקים של הקבוצות הבכירות, הגדלת הרוטציות וכיוצא בזה. מצד שני, המפעל מעניק הרבה יותר משחקים גדולים בין קבוצות העלית של היבשת ומשתדל ליצור איזון (גם אם נראה מדומה) עבור הקבוצות היותר קטנות שיש להן הרבה יותר על מה לחלום. הנה ההסבר לאופטימיות:
למה השיטה החדשה אמורה להיות צמודה ומותחת?
אופ"א טענה, ובמידה רבה של צדק, כי שלב הבתים איבד הרבה מהיוקרה והעניין בו בשנים האחרונות. הסיכוי של קבוצה בכירה דוגמת ריאל מדריד או באיירן מינכן לעוף בשלב הבתים הוא כמעט אפסי. רוב הקבוצות בסדר הגודל הזה בכל מקרה מגיעות למחזור הרביעי או החמישי כשהבית שלהן כבר מוכרע הלכה למעשה, בעוד הקבוצות הקטנות - תחשבו על אלופה ישראלית רנדומלית בכל קמפיין ב-20 השנים האחרונות - מאבדות סיכוי במפעל בשלב מוקדם ואין להן כמעט על מה לשחק.
הפורמט החדש של ליגת האלופות מציע בעצם ליגה ענקית שבו כל אחת מ-36 הקבוצות יכולה להגיע ל-24 נקודות בלבד. מה שאומר שלמחזור ההכרעה, קבוצות יוכלו לעלות שבע או שמונה מקומות עם ניצחון או להדרדר שבע או שמונה מקומות לאחור. נקודה אחת או שער אחד יכולים להיות הבדל בין לסיים בטופ 8 שמבטיח העפלה לשמינית הגמר לבין לסיים במקום התשיעי שמבטיח שלב נוקאאוט על העלייה לשמינית. נקודה אחת או שער אחד יכולים להיות ההבדל בין לסיים במקום ה-24 שמבטיח כרטיס לנוקאאוט על העליה לשמינית, לבין לסיים במקום ה-25 ולמעשה להגיד שלום לאירופה בינואר.
ב-ESPN עשו סימולציה והריצו מספר תרחישים לגבי המחזור האחרון. באחד מהם, רק שתי קבוצות הבטיחו את הטופ 8 ורק שלוש קבוצות איבדו סיכוי להעפיל לנוקאאוט אחרי שבעה מחזורים. 17 קבוצות הגיעו למחזור הסיום עם אפשרות לסיים ב-6 מ-8 המקומות הראשונים ואף קבוצה לא הבטיחה את מקומה בשלב הנוקאאוט (מקומות 9 עד 24). סטטיסטיקאים מדופלמים העלו לרשת ממצאים שמניחים כי בין 14 ל-16 נקודות אמורות להספיק כדי להעפיל אוטומטית לשמינית הגמר ובין 8 ל-10 נקודות יספיקו כדי להיכנס ל-24 הקבוצות הראשונות ולהמשיך במפעל לנוקאאוט.
אם בשלב הבתים הישן היה אפשר לנבא, די בקלות, מי שתי הראשונות שיעפילו לשמינית הגמר, הרי שבשיטה החדשה, מאוד קשה לשער מי יעלו לשמינית הגמר משמונת המקומות הראשונים. אם ניקח בחשבון שקבוצות כמו לברקוזן, אתלטיקו מדריד, יובנטוס, ארסנל ומילאן שובצו לקבוצת האיכות השניה בהגרלת המחשב לליגה החדשה, הרי שאפשר להבין לבד כי המאבק על השמינייה אמור להיות סוער ומותח.
למה הקבוצות הגדולות צריכות לאהוב את השיטה?
עכשיו השאלה, למה המיקום אמור להזיז למנצ'סטר סיטי או ריאל מדריד לצורך העניין? אם ניקח את שתי הפייבוריטיות לזכייה באליפות אירופה העונה, הרי שלמעשה אופ"א מצ'פרת קבוצות לפני הדירוג הסופי שלהן בשלב הליגה. אם סיטי וריאל יסיימו במקומות 1 ו-2 בסיום שמונת המחזורים, הרי שהן לא יוכלו להפגש עד לגמר ליגת האלופות, תענוג שנמנע מאיתנו בשנים עברו. הן גם לא יוכלו לפגוש קבוצות שיסיימו 3 או 4 עד לשלב חצי הגמר. מי שיסיימו במקומות 7 עד 8 אולי ישמחו להעפיל אוטומטית לשמינית, אך הן צפויות לקבל את היריבות 9 ו-10 בשלב הזה, אם לא יקרו הפתעות. כלומר המיקומים הסופיים של כל קבוצה יכולים לשנות את הגורל שלהן בשלבי ההכרעה.
זאת כמובן בניגוד למה שהיה מקובל עד כה. הרי בשנים האחרונות לא מעט מפגשי ענק התרחשו בשמינית גמר ליגת האלופות בין קבוצת פאר שסיימה במקום הראשון לבין קבוצת פאר שסיימה במקום השני, רק כי נפלה לבית עם קבוצת פאר נוספת וההגרלה לא האירה לה פנים. רוצה לומר כי מפגשים כמו פ.ס.ז' עם ריאל מדריד או ברצלונה לא אפשריים בשמינית הגמר, בהנחה שהן יסיימו בין 8 הראשונות בשלב הליגה, לא משנה מה. הגרלת שלב הנוקאאוט ושמינית הגמר מתבססת על דירוג טניס ולמעשה בסיום הליגה תיתן רק שתי אפשרויות לכל קבוצה בשלב הנוקאאוט ורק 4 מפגשים אפשריים לכל קבוצה בשלב שמינית הגמר.
למה הקבוצות הקטנות צריכות לאהוב את השיטה?
באופן גורף, אפשר לומר שהשיטה החדשה של ליגת האלופות מעניקה יתרון גדול יותר לגדולות. צרפת, גרמניה ואיטליה קיבלו את 3 מ-4 הכרטיסים החופשיים החדשים לליגה הרחבה. שיטת הנוקאאוט מטיבה יותר עם הקבוצות הבכירות ומטבע הדברים הן אמורות לגלגל יותר כסף באופן משמעותי מאשר הקבוצות בליגות המקומיות שלהן או מקבוצות שיפלו בסיבובים המוקדמים ואלה הרי נחשבות לקטנות יותר. גם שיטת הדירוג החדשה של אופ"א נותנת יתרון לקבוצות שמצליחות בליגת האלופות ובפער משמעותי על אלה שמצליחות במפעלים האחרים כמו הליגה האירופית או הקונפרנס ליג.
ובכל זאת לקטנות יש לאן לשאוף. בואו ניקח כמקרה מבחן את שטורם גראץ. אלופת אוסטריה חוזרת למפעל אחרי הפסקה של 24 שנה ועם ציפיות נמוכות. ועם זאת היא פוגשת את ברסט (חוץ), קלאב ברוז' (בית), ספורטינג ליסבון (בית), דורטמונד (חוץ), ג'ירונה (בית), ליל (חוץ), אטאלנטה (חוץ), לייפציג (בית). על פניו היא צפויה להפסיד ברוב המשחקים, אבל מספיק שתנצח שלוש פעמים או פעמיים ותסיים 3 פעמים בתיקו והיא כמעט בוודאות תעפיל לשלב הנוקאאוט ותשתחל ל-24 הראשונות. מאחר וכל קבוצה פוגשת שתי קבוצות מאותו דרג, הרי שלקטנות יש תקווה גדולה להמשיך במפעל גם לשלב הבא.
בפורמט הישן קבוצה מהדרג האחרון היתה יכולה לשאוף במקסימום לסיים במקום השלישי שהיה נותן להן מצנח לליגה האירופית. בפורמט החדש "מקום 3", שווה כניסה לשלב הנוקאאוט ומרחק 2 משחקים בלבד משמינית הגמר. כלומר, הרבה יותר מהרמה התאורטית לכל קבוצה באמת יש סיכוי להמשיך הלאה. 66 אחוז מהקבוצות ימשיכו איתנו הלאה בהשוואה ל-50 אחוז בפורמט הקודם. כמו שאבי מלר הטיב לנסח את זה: בסוף משחקים 144 משחקים ומדיחים 12 קבוצות בלבד בשלב הליגה.