התקציר באדיבות "ספורט 1"
"שא את עיניך מעלה,
שמע איך רוחש הרוח הלילה,
שים את ידך ביד הענן,
ובקש חלום קטן"
(מילים: גס קאן, תרגום: אהוד מנור ז"ל)
למשך תשעים דקות נטו (ושעתיים ברוטו), אצטדיון סמי עופר היה למקום שבו חלומות מתגשמים. הפרטים הקטנים של מכבי חיפה, שלפעמים נראים לנו שגרתיים או פחותי ערך, הפכו בן רגע לזהב טהור. מנצנץ. קצת כמו אותה שלמות שבה הם נגעו בשבוע שעבר בפיראוס, גם הפעם - מכבי חיפה היא זו שהעזה לגעת בגורד השחקים שנקרא "הנצח". לספק משחק שאף אחד לא ישכח. גם, ואולי במיוחד, בהתחשב בעובדה שזה קרה רק בסיבוב השלישי של מוקדמות ליגת האלופות.
ליגת האלופות, בוודאי בשנים האחרונות, היא חלום עבור הכדורגל הישראלי. מאז עונת 2010/11, שהיתה (כן, אתם באמת כאלה זקנים) לפני יותר מעשור, רק קבוצה ישראלית אחת הצליחה להעפיל לבתים: זו היתה מכבי תל אביב, ובעיקר זה היה ערן זהבי - שחקן על טבעי במונחים ישראליים, שסיפק תצוגת יחיד בלתי נתפסת. עם כל הכבוד לפרטים האחרים שהיו שם - מאיתן טיבי וגל אלברמן ועד טל בן חיים החלוץ, יודו גם השרופים שבאוהדי מכבי ת"א, זה קודם כל היה שחקן אחד שהצליח "לסחוב על גבו" את מכבי בדרך לתהילה.
פעם אחת ב-12 שנה. וגם אז, בנסיבות מאוד מיוחדות - שיהיה קשה לשחזר. שלב הבתים של ליגת האלופות, שבעשור הקודם עוד היתה לנו אשליה שמתישהו יהפוך למציאות, הפך להיות מטרה כמעט בלתי אפשרית. הסתכלנו על שלב הבתים באירופית, ועכשיו בקונפרנס ליג, כמטרות הרבה יותר ריאליות. ואז - אז הגיעה מכבי חיפה הנוכחית. קבוצה שנגעה לאוהדים שלה, וגם לכל מי שאוהב כדורגל ישראלי, בבלוטות החלום שהיו שנים רדומות. האם היא באמת תוכל לעשות את זה?
וכאן, תבוא תמיד הספקנות הבריאה: הכוכב האדום בלגרד, שאותה מכבי חיפה ככל הנראה תפגוש בשלב הבא, היא עולם אחר לעומת אפולון לימסול שהיא שיחקה נגדה אמש. זו קבוצה חזקה יותר, בריאה יותר, וגם היא תארח את משחק הגומלין מול קהל פנאטי ומשוגע. אבל אחרי שסיימנו עם הפרופורציות, נזכור גם שהספק לא נתן למכבי חיפה מקום בשלב הזה בכלל. גם אולימפיאקוס, על הנייר, היתה טובה הרבה יותר - ומכבי חיפה הזו הצליחה להתגבר על כל זה. בעזרת עוצמה, חדות, מהירות וים של כדורגל איכותי.
ואם ניכנס רגע אל עולם החלומות - הרי שלמכבי חיפה יש תנאים לא רעים כדי להיות הקבוצה שתשבור את המעגל. יש לה את המאמן הישראלי הטוב ביותר בדורו, יש לה חבורת שחקנים עמוקה (אתמול, לדוגמא, עלו מהספסל מאוויס צ'יבוטה, עומר אצילי, ניקיטה רוקאביצה, מוחמד אבו פאני וסאן מנחם. וחיפה הביסה את אפולון בלי כל אלה על המגרש), יש לה את פרנטדזי פיירו שמסתמן כמו רכישה מוצלחת מאוד (למרות הספק הארור ההוא בתחילת הדרך) - וחלוץ שגם להגנה חזקה כמו של אולימפיאקוס היה קשה להתמודד מולו. אה, ויש לה גם את עלי מוחמד - שחקן שיום אחד, קצת כמו הז'וטאוטסים והפראליות של מכבי חיפה 2002/03, נתהה מה לעזאזל עשה כאן כל כך הרבה זמן.
למה אנחנו אוהבים כדורגל? אנחנו אוהבים כדורגל, כי זה המשחק שבו אפשר לחלום. אפילו רצוי. משחק כדורגל הוא אולי המקום היחיד בעולם שבו פערים גדולים יכולים להצטמצם במהירות מדהימה, שבו לא בהכרח העשירים או החזקים יותר מנצחים.
ומדי פעם, ההיסטוריה שולחת לנו קבוצת שחקנים שאפשר להאמין בה. שיש לה את היכולת לשבור את המעגל, ולהגיע הכי רחוק שאפשר. מכבי חיפה מודל 2022 היא קבוצה שכזו. כזו שמאתגרת את הנחות היסוד שלנו, שמוחקת את הפערים והשדים שיצרנו לעצמנו - שמבהירה שאין לה עניין בכל זה. שמוכנה להעז - ולנצח.
אז למה שזה לא יקרה?