מחליפה לברצלונה: מחפשים את "הקבוצה של המדינה"

בעולם הכדורגל, יודע כל מתבונן מתחיל, יש כמה סוגים של אוהדים: מבוגרים וצעירים, אקטיביים ופאסיביים, אבל מעל הכל עולם האוהדים מתחלק לשני "זנים" עיקריים - אוהדים שרופים ואוהדים שבאים עם ההצלחה. "אוהדי הצלחות" קראו להם בלעג, בעיקר כאלה שנוטים לשנות את ההעדפות שלהם בהתאם למצב בכדורגל.

והשנים האחרונות, עם עליית ערוצי השידור וכניסת הכדורגל מחו"ל, הכניסו גם זן חדש - אוהדי קבוצות מחו"ל. אוהדים שבוחרים להשאיר את הכדורגל המקומי מאחור, ולהקדיש את חייהם דווקא לקבוצה שמשחקת אלפי קילומטרים מכאן. מספרד, מאנגליה, לפעמים אפילו מאיטליה.

בשנות השבעים, כשאבי כהן ז"ל שיחק בליברפול - שהיתה הקבוצה הטובה בעולם, אוהדי הכדורגל האנגלי בישראל נמשכו למרסיסייד. בסוף שנות התשעים זו היתה מנצ'סטר יונייטד של אלכס פרגוסון. בשנות האלפיים, ברצלונה של פפ ומסי. בכל תקופה, יש את הקבוצה האחת שמושכת אליה עניין מכל העולם, שהופכת לתעשייה.

אבל ברצלונה, הקבוצה ששימשה בתפקיד הזה לאחרונה, התרוקנה. הגירעונות עלו, הכשלונות על הדשא הצטברו - ומעל הכל, ליאו מסי עזב בקיץ האחרון. גם ריאל מדריד לא ממש התאוששה מהעזיבה של כריסטיאנו רונאלדו. שתי הקבוצות שפעם היו משאת נפשו של כל ילד, הפכו להיות משעממות קמעה.

וכשהכדורגל הישראלי הולך והופך לאפרורי ונטול כוכבים, החלטנו לנסות ולחפש את "הקבוצה של המדינה" הבאה - מי תהיה הקבוצה מחו"ל שתהפוך ליעד הבר מצוות, למועדון שמוכר חולצות, לקבוצה שילדים גדלים עליה? האפשרויות והסקר לפניכם.

אייאקס - האופציה ההיסטורית
כנראה הקבוצה הכי פחות איכותית מבין החמישייה שנציג לכם, אבל גם הקבוצה עם השורשים הכי עמוקים: מצויים בליבם של הרבה אוהדים ישראליים בגיל המתאים, דור ההורים הנוכחי - מי שנולד בין עלילותיו של יוהאן קרויף בשנות השבעים, לנבחרת הכמעט של הניינטיז עם דניס ברגקמפ. אייאקס תמיד היתה מזוהה עם ישראל (אמנם יותר כקונטרה כלפי האנטישמיות בפיינורד, אבל נחליק להם את זה), וכשמחברים לכל זה את אמסטרדם - עיר ידידותית למשתמש וחביבה מאוד על ישראלים, ייתכן מאוד שדווקא האלר, טאדיץ' וחבריהם יהיו אלה שילכדו את אוהד ההצלחות הממוצע.

דורטמונד - תעצרו שנייה לפני שאתם מדלגים
נכון, זו גרמניה, ולגרמניה יש אישיו עם הקהל הישראלי. ובכל זאת, בורוסיה דורטמונד יכולה להיות אופציה לא רעה. היציעים החמים של הזיגנאל אידונה פארק, האווירה הידידותית באופן יחסי - ומעל כולם, ארלינג הולאנד, שחקן ששווה לראות מקרוב. מכונת כדורגל אמיתית, שכל שער שלה בצבע, ולא מפסיקה לתת בראש. יום אחד הכרטיסים לראות אותו יעלו הון, וכמו כל ישראלי טוב - כדאי לזהות את ההשקעה מראש.

אתלטיקו מדריד - קשר ישראלי, וגם קצת מעבר
הקולצ'ונרוס הם לא בדיוק הקבוצה שהכי כיף לראות. דייגו סימאונה הוא מאמן מאוד ייצרי, אבל יש לו נטייה ברורה לשמרנות ולכוח. מצד שני, מסתמן שאתלטיקו הולכת להפוך לכוח מרכזי בליגה הספרדית בשנים הקרובות. כשריאל מדשדשת ולא מוצאת מזור (עד שאמבפה יפסיק לסנן), וברצלונה שוקעת בחובות, אתלטיקו כבר לקחה אליפות אחת בעונה שעברה - ויכולה מאוד לייצר רצף. ומה מושך אוהדי הצלחות יותר מהצלחה? וכל זה בלי לדבר על הבעלים הישראלי, עידן עופר, שיוכל "לקמבן" איזה כרטיס בהנחה לוונדה מטרופוליטנו החדש. האופציה הטובה למי שרוצה את מדריד ומתגעגע ל"פריימרק", אבל מתבאס ממה שהולך בברנבאו.

מנצ'סטר יונייטד - השקעה לטווח ארוך
נכון, השדים האדומים לא מרשימים גם העונה. למרות הסגל הנוצץ והשחקנים היקרים, הקבוצה באולד טראפורד שוקעת יותר מדי לבינוניות. פעם נעזרת באיזו הצלת פנדל הירואית, ובמשחקים האחרונים גם מאבדת נקודות בבית - שפעם היה מבצר. ובכל זאת, השילוב בין רפאל וראן, הארי מגווייר, פול פוגבה, ברונו פרננדש, ג'יידון סאנצ'ו - ומעל הכל, כריסטיאנו רונאלדו ב"ריקוד האחרון" של הקריירה" - חייב להתפוצץ יום אחד. אולי החלפת מאמן תידרש, אולי שינוי בטקטיקה ובדרך שבה משתמשים בכל הכישרון הזה. אבל אולד טראפורד הולך ומסתמן כאופציה נהדרת לקהל שרוצה כדורגל טוב. זה חייב לקרות מתישהו.

פריז סאן ז'רמן - ללכת על בטוח
כן, אתם יכולים להניח שהיא היתה הטריגר לכל הכתבה הזאת. בעזרת ממון בלתי נגמר, בנתה לעצמה פ.ס.ז' את קבוצת החלומות האמיתית -כמעט בכל עמדה במגרש. השוער של אלופת אירופה לאומות? צ'ק. אחד הבלמים הכי טובים בעולם (כשהוא בריא)? צ'ק. מגן ימני מהיר וטכני? צ'ק. מגן שמאלי שהוא כוח עולה מפורטוגל? צ'ק. רציתם אמבפה? קיבלתם. רציתם ניימאר? בבקשה. רציתם את הכדורגלן הטוב בעולם, ואולי מהגדולים בהיסטוריה? הנה מסי, שם. נבחרת החלומות פוגשת את נבחרת המפלצות מ"ספייס ג'אם". וכל זה בעיר מדהימה ומושכת תיירות, שתספק אופציה לחופשה שהיא הרבה יותר מכדורגל. לכאורה, הבחירה המושלמת.