גיל הזהב: ליגת האלופות שייכת לוותיקים

מסי (34) ורונאלדו (36) עדיין הכי משפיעים, סוארס, בנזמה ולבנדובסקי חצו מזמן את ה-30 וזלאטן מאיים לשבור שיאים כשהוא נושק ל-40. לפני שהבתים יוצאים לדרך, נדב יעקבי על התופעה

נדב יעקבי
א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

איך שלא תסתכלו על זה, שני השמות הכי גדולים והכי מסקרנים בליגת האלופות שיוצאת הערב (שלישי) לדרך הם לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, כאשר שניהם פותחים את העונה החדשה של הצ'מפיונס עם קבוצות חדשות. לא במקרה הפכה פאריז סן ז'רמן למועמדת הבכירה לזכות בתואר העונה אחרי הצטרפותו של מסי וכך גם סיכוייה של מנצ'סטר יונייטד להגיע לשלבי ההכרעה של ליגת האלופות נסקו אחרי החתימה של CR7.

כן, גם בגילאים המתקדמים שלהם, השניים ששולטים בכדורגל העולמי כבר עשור וחצי, ממשיכים להיות השמות הכי גדולים והשחקנים הכי משפיעים וכשמתבוננים על כך באופן רחב יותר, עושה רושם שמדובר בתופעה. הגיל כבר לא מהווה בעיה. כיום הכדורגלנים הגדולים מצליחים להאריך את הקריירה שלהם לגילאים מתקדמים מאוד. ולא מדובר רק במסי בן ה-34 וברונאלדו בן ה-36 (בפברואר הוא יחגוג 37), אלא בגלריה מכובדת ביותר.

בראש הרשימה ניצב זלאטן איברהימוביץ', הכוכב הכי גדול של מילאן – שחוזרת לצ'מפיונס ליג אחרי הפסקה של 7 שנים. "איברה" יחגוג את יום הולדתו ה-40 בעוד כשלושה שבועות. קרים בנזמה, הכוכב הכי גדול של ריאל מדריד, יהיה בן 34 בעוד שלושה חודשים ורוברט לבנדובסקי, הסופרסטאר הפולני של באיירן מינכן הוא בן 33.

זה לא מסתיים כאן. לואיס סוארס, שסחף את אתלטיקו מדריד לאליפות ספרד בעונה שעברה ורוצה לזכות שוב בליגת האלופות, כפי שעשה במדי ברצלונה, יהיה בינואר בן 35. וסרחיו ראמוס, שעבר מריאל מדריד לפ.ס.ז' יחגוג במרץ הקרוב יום הולדת 35. איזה הבדל תהומי ממה שהיה מקובל עד לא מכבר, כאשר גיל הפרישה הממוצע היה 33-34. בגילאים האלה השחקנים הבכירים היו תולים את הנעליים, או עוברים לשחק בליגות פחות עוצמתיות, גם כדי לסדר לעצמם פנסיה מכובדת.

לצד קאקה. הם עדיין שם (Getty)
לצד קאקה. הם עדיין שם (Getty)

מרקו ואן באסטן, מגדולי שחקני הולנד בכל הזמנים, סיים למעשה את הקריירה בגיל 29. רונלדו "השמן" עזב את מילאן בגיל 31 ופרש אחרי שנתיים נוספות בקורינתיאנס הברזילאית. מישל פלאטיני, עוד שחקן שזכה שלוש פעמים ב"כדור הזהב", כמו ואן באסטן, הודיע על פרישה כשהיה בן 32.

האמת, שזה קצת מוזר ואפילו מנוגד להיגיון. שהרי עם השנים הכדורגל הפך מהיר יותר ופיזי יותר. הדרישות הגופניות מהשחקנים רק התגברו. בנוסף, כמות המשחקים היא עצומה, כאשר השחקנים משתתפים במפעלים המקומיים, בליגת האלופות ובמשחקי הנבחרות, כולל המצאות חדשות כמו "ליגת האומות". אז מה קרה כאן בעצם? ההסבר העיקרי לתופעה הוא ההתפתחות המדעית של השנים האחרונות. כשלמאמני הכושר, הרופאים והתזונאים יש את כל הנתונים האפשריים לגבי מצבם הפיזי של השחקנים, קל הרבה יותר "לשמר" אותם ולהאריך להם את הקריירה.

בעבר זה לא היה כך. שחקנים רצו לשחק בכל מחיר, גם כשהם פצועים או על סף פציעה. גם המאמנים דחפו אותם עד הקצה. כל אותן זריקות לשיכוך כאבים, ואותו "ספריי קסם" מפורסם, גרמו בעצם לשחקן לא להרגיש את הכאב ולהמשיך לשחק גם כשמבחינה רפואית זו הייתה טעות. וכך הפציעות הוחמרו ומצבם הפיזי של השחקנים הורע. בגילאים הצעירים השחקנים הצליחו להתגבר די מהר על הפציעות, אבל כשהם התקרבו לגיל 30, תקופת ההחלמה הייתה ארוכה הרבה יותר. ובמקרים רבים, כמו זה של ואן באסטן למשל, השחקן נאלץ לסיים את הקריירה.

כיום זה כמעט ולא קורה. לאף שחקן לא נותנים להתקרב למצב הזה. הרפואה הספורטיבית יודעת לאתר את הבעיות כבר כשהן בתחילתן. חלק בלתי נפרד מרפואת הספורט המודרנית עוסקת במניעת פציעות ובדרכי התאוששות. הכל מתחיל ונגמר בטכנולוגיה, במדע. בעבר לא היו למועדוני הפאר של אירופה את האמצעים הטכנולוגיים שהיום נמצאים בכל קבוצת כדורגל מהליגה הלאומית בישראל.

ואן באסטן. בגיל שהוא פרש, רונאלדו ומסי היו בשיאם (Getty)
ואן באסטן. בגיל שהוא פרש, רונאלדו ומסי היו בשיאם (Getty)
ההתפתחות ברפואה שינתה הכל (Getty)
ההתפתחות ברפואה שינתה הכל (Getty)

בעבר מאמנים הסתמכו על אינטואיציות. אם השחקן היה אומר למאמן שהוא יכול לשחק, גם אם סבל מכאבים, הוא היה עולה בהרכב עם זריקה. היום זה כמעט ולא קורה. כי אנשי הצוות הרפואי יתריעו בפני המאמן שאותו שחקן חייב לנוח, לעבור את הטיפולים הנדרשים ואז לחזור במלוא הכח. סיפור ידוע הוא שכאשר ארסן ונגר מונה למנג'ר ארסנל הוא היה בהלם מהרגלי האכילה והשתייה של השחקנים. הם זללו צ'יפס ובייקון בלי סוף, ושתו אלכוהול כמעט ללא הגבלה. כשוונגר הביא מצרפת דיאטנית שהרכיבה לשחקנים תפריט עשיר בברוקולי, טוני אדמס ופול מרסון כמעט ויצאו מדעתם. הם לא הבינו מה הפרופסור הצרפתי הזה רוצה מהחיים שלהם.

לא בטוח שמסי וכריסטיאנו רונלדו ימשיכו לשחק ברמות הגבוהות ביותר עד גיל 40 – אבל אם יש אחד שעושה זאת ואין לו שום כוונה להפסיק, זהו זלאטן איברהימוביץ'. שלשום הוא הבקיע בניצחון של מילאן על לאציו, ועשה זאת בגיל 39 ו-344 ימים. הוא הפך בכך לשחקן הזר המבוגר ביותר אי פעם שכובש בליגה האיטלקית. מה שמדהים לגבי זלאטן, שהוא לא מפסיק להבקיע כבר 24 עונות, מאז שהחל את דרכו במאלמו בעונת 1998-9. כן, זלאטן הבקיע שערים עוד במאה הקודמת. והוא כובש בארבעה עשורים שונים! וכמו שאמר עליו מאמנו במילאן סטפנו פיולי: "הוא תמיד מתאמן עד המקסימום והוא עושה זאת בהנאה. כשאתה עושה זאת כמוהו, אתה לא מרגיש את השנים שחולפות. זלאטן אף פעם לא מזדקן".

אם זלאטן יבקיע הערב באנפילד מול ליברפול, הוא יהפוך לכובש המבוגר ביותר בהיסטוריה של ליגת האלופות וישבור בכמעט שנתיים (!) את השיא של פרנצ'סקו טוטי, שכבש במדי רומא מול צסק"א מוסקבה בנובמבר 2014, כאשר היה בן 38 ו-59 ימים. וכמו שאנחנו מכירים את איברה, יש סיכוי מצויין שזה יקרה.

זלאטן. עד מתי הוא יכול להמשיך? (Getty)
זלאטן. עד מתי הוא יכול להמשיך? (Getty)
מעבר לתגובות