שנתיים עברו מאז אחד הערבים היותר עצובים של ברצלונה בליגת האלופות: היום, 10 באפריל 2018, היא נסעה לאולימפיקו כשהיא עם יתרון מבטיח של 1:4 מהמשחק הראשון מול רומא. ואז זה קרה: אדין דז'קו הגיח כבר אחרי שש דקות, דניאלה דה רוסי הוסיף פנדל במחצית השנייה וקוסטאס מנולאס היווני השלים מהפך בלתי נשכח.
שנה אחר כך, הקטאלונים יחטפו מכה עוד יותר אנושה באנפילד, כאשר האווירה הקסומה וערב משוגע של ליברפול מחקו שוב יתרון של שלושה שערים, הפעם בשלב חצי הגמר. ובעקבות מלאת שנתיים להדחה הכואבת ההיא, זה זמן להסתכל אחורה, אל חמש שנים של החמצה: פרק זמן ארוך מדי מאז הזכייה האחרונה, אי שם בגמר 2015 מול יובנטוס בברלין.
2015/16: אתלטיקו
כשהיא עם הגביע בידיים, בארסה עדיין עם לואיס אנריקה נראתה בלתי פגיעה. את שלב הבתים, כולל מפגשים עם רומא ולברקוזן, היא סיימה ללא הפסד (4 ניצחונות ושתי תוצאות תיקו). ברבע הגמר היא נהנתה מהופעה נדירה של מסי באמירויות, עם צמד מול ארסנל, ו-1:3 קליל בגומלין. ואז הגיע המכשול: הפעם, בדמותו של דייגו סימאונה.
פרננדו טורס (עוד אחד שכבר הדיח את בארסה בעבר) הצליח להעלות את הקולצ'ונרוס ליתרון בקאמפ נואו, אבל לואיס סוארס הרגיע את הרוחות. בינתיים. עד הביקור בוויסנטה קלדרון: אנטואן גריזמן, אז אויב והיום חבר, כבש צמד כולל שער שתי דקות לסיום שהפכה את הקערה על פיה. 2:3 למדריד, ברצלונה בחוץ - טייק ראשון.
2016/17: יובנטוס
הפעם, היה נדמה שאפילו המזל איתה. את שלב הבתים הקטאלונים עברו עם מאזן מטורף של 15 נקודות מ-18, והפרש שערים של 4:20 (למרות בית לא פשוט שכלל את מנצ'סטר סיטי ומנשנגלאדבך). בשמינית? רמונטדה: אחרי תבוסה 4:0 בפאריס מול סאן ז'רמן, הגיע משחק ה"לא היה כדבר הזה" עם 1:6 מטורף, כולל שלושה שערים בעשר הדקות האחרונות.
אבל המזל, מסתבר, נעצר בטורינו: יובנטוס, ששנתיים קודמות סבלה מנחת זרועם של הקטאלונים, באה לנקום - ועשתה את זה היטב. פאולו דיבאלה הדהים עם צמד תוך פחות מחצי שעה, וג'ורג'יו קייליני השלים את המלאכה כבר באיטליה. 96 אלף צופים אמנם קיוו לשחזור המהפכה, אבל יצאו מאוכזבים רק עם 0:0. ושוב, עם הראש בין הידיים.
2017/18: רומא
שוב, המחסום הפסיכולוגי האיטלקי. ושוב ברבע הגמר. בארסה סיים את שלב הבתים עם 14 נקודות קלילות וללא הפסד, בשמינית היא לא התקשתה להדיח את צ'לסי. ואחרי המשחק הראשון, זה נראה כמו עוד טיול קל. קאמפ נואו האיר לה פנים עם שני שערים עצמיים (אחד מהם, כמה אירוני, היה של בלם יווני בשם מנולאס), ג'רארד פיקה ולואיס סוארס השלימו 1:4, והגומלין נחשב ככזה שיהיה לפרוטוקול.
אבל שוב, משהו נורא קרה לה לבארסה: חמושה ברוח לחימה איטלקית, הקבוצה של אוסביו די פרנצ'סקו התנפלה. שש דקות בלבד חלפו עד שדז'קו כבש את הראשון. בדקה ה-58 נשרק לה פנדל ודניאלה דה רוסי, היורש של טוטי בתפקיד הסמל, דייק עם השני. האם זה אפשרי? תהו האופטימיים. אפשרי גם אפשרי, ענה להם מנולאס עם הנגיחה שסגרה מעגל. בארסה של ארנסטו ואלוורדה קיבלה תנאים מושלמים להגיע לרבע, ובזבזה אותם. לא בפעם האחרונה.
2018/19: ליברפול
הפעם, זה הרגיש שזה שלה. בשלב הבתים, המיתוס הישן על הקשיחות האיטלקית - הוסר. אינטר הודחה כבר שם. בשמינית הגמר זה נגמר עם חמישייה מול ליון, ברבע עם רביעייה מול מנצ'סטר יונייטד. ערב ראשון של חצי גמר אלופות, וזה נראה מושלם - בעיקר מהזווית של מסי: שני שערים נפלאים, כולל אחד בבעיטה חופשית שנבחרה לשער העונה של אופ"א, ושוב היה צריך רק לסמן וי. גם אם המשחק השני הוא בחוץ, ואפילו באנפילד, קשה שלא להרגיש בטוח כשאתה מוביל 0:3 מהמשחק הראשון. ואז.... אתם זוכרים. ויינאלדום ואוריגי חגגו, ליברפול קמה מעפר, ובארסה - עם הכוכב הגדול שלה - שוב סיימה את אירופה מוקדם מדי.
2019/20: קורונה?
אחרי שנפלה מול יריבה ספרדית, שתי יריבות איטלקיות ואפילו אחת אנגלית, יכול להיות שהמכשול של בארסה השנה יבוא דווקא מסין. לבארסה דווקא היתה תוצאה לא רעה לחזור איתה הביתה, 1:1 בסאן פאולו הקשוח של נאפולי, אבל אל הגומלין היא לא הצליחה להגיע. לא ברור איך תיגמר העונה האירופית הזו, אבל ברצלונה - שעוברת משברים ניהוליים ומקצועיים לא פשוטים - כבר חמש שנים ללא תואר יבשתי. הרבה יותר מדי, בטח במונחים של המועדון הגדול הזה. כזה שפיתח מורשת ווינרית ומחזיק בשחקן הטוב בעולם, אבל מוצא את עצמו - יותר מדי בשנים האחרונות - בצד המפסיד.