למרות העונה החלשה של בורוסיה דורטמונד, אשרף חכימי נחשב לאחד השחקנים שבולטים לחיוב בבורוסיה דורטמונד העונה. המרוקאי הבינלאומי, שמושאל לריאל מדריד, התראיין ל"אל מונדו" לקראת המשחק מחר (רביעי, 22:00) נגד ברצלונה בליגת האלופות.
עם זאת, למרות ההצלחה, חכימי גילה שהוא עדיין סובל מגזענות בספרד: "עדיין יש לי תעודת זהות ודרכון שרואים בהם שם ערבי ואת הפרצוף המרוקאי שלי. אם רוצים או לא, עושים דברים גזעניים. למרות שזה לא בכוונה, אני שם לב".
המגן המשיך: "אני יכול לנסוע במכונית פאר, לעזוב את הברנבאו או לשבת לארוחת ערב עם חברים... והמשטרה תעצור אותנו. הם חושבים שאנחנו גונבים מכוניות. אפשר להבין את זה, אבל זה תמיד אותו דבר, עם הזרים. ספרדי או לבן לא יעצרו.
"לשמחתי או לצערי,אני מגיע מאפריקה שהיא יבשת של עולם שלישי. עם נבחרת מרוקו נסעתי בין מדינות והבנתי איך החיים שם. ראיתי אנשים שסובלים ומנסים לברוח משם, וזה גם הניע אותי להמשיך להילחם ולחשוב כמה אני בר מזל שיש לי את מה שיש לי".
על ילדותו להורים מהגרים, סיפר חכימי: "חיינו חמישה בדירה קטנה. ההורים שלי, אני ושני האחים שלי. ההורים שלי ניסו לקנות לי את נעלי הכדורגל שרציתי. אני לא יכול להתלונן. כשרצינו משהו, קיבלנו אותו. הם העדיפו לא לקנות בגדים כדי שלא יחסר לנו כלום. הם הגיעו לספרד בשנות ה-20 שלהם. אמא שלי ניקתה בתים ואבא שלי מכר דברים ברחוב. הם הרוויחו מה שהיו יכולים. רציתי לעזור, אבל אבא שלי לא נתן לי".
המגן דיבר גם על השתלבותו בגרמניה, ועל המשחק בקאמפ נואו, שיהיה מעין דרבי פרטי עבורו: "האמת שהסתגלתי לפה טוב מאוד מדריד שונה מדורטמונד. עיר אחרת, שפה אחרת, אבל אני שמח. תמיד יש לי מוטיבציה לנצח באצטדיון כמו קאמפ נואו ונגד ברצלונה. אנחנו רוצים לעשות משהו יפה בליגת האלופות ולעלות שלב, שזו אחת המטרות שלנו. ננסה לנצח".
חכימי כבש העונה שישה שערים בכל המסגרות, יותר מכל שחקן הגנה אחר באירופה. את יכולת ההבקעה המרשימה שלו הוא הסביר: "זה מגיע מהילדות שלי. הייתי חלוץ עד גיל 14. כשאתה משחק ונלחם כמו חלוץ, זה נשאר איתך. המטרה שלי היא להמשיך להתפתח ולהשתפר כדי להיות טוב יותר ויותר בעתיד".
חכימי נשאל במה היה עוסק אם לא כדורגלן, והשיב: "כיום אני אוהב אגרוף, אבל אני מניח שהייתי מנסה ללמוד משהו, אפילו שאני רע בזה. נאבקתי כדי להיות כדורגלן כי היה לי רעיון ברור. התרכזתי יותר בכדורגל ובחברים. ההורים שלי התעקשו שאלמד ואפילו איימו שאם לא אלמד, הם לא יקחו אותי לאימון. אבל תמיד הלכתי כי זה מה שאהבתי, אפילו שהם כעסו עליי. לאט לאט התמקדתי בכדורגל והם השלימו עם זה. הם חששו שאשאר בלי לימודים ובלי כדורגל".