התמנון – סיפורו של סרחיו בוסקטס

ג'ון מקליין במסיבת חג המולד ב"מת לחיות". אולה גונאר סולשיאר בגמר ליגת האלופות של 1999. אנדרס אינייסטה בגמר המונדיאל. דריק שארפ ב"נס ז'לגיריס". ראובן עטר בפארק דה פראנס. רונאלדיניו בקרנבל בריו.

יש אנשים שפשוט נמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון. הנה, קחו לדוגמא את פפ גווארדיולה. אחרי שנתיים ללא אף תואר משמעותי וחדר הלבשה "בריא" בערך כמו תומאס ורמאלן אחרי שעשו לו "פו", ברצלונה החליטה להמר. פרנק רייקארד הוחלף בפפ גווארדיולה בן ה-37, שכל ניסיונו הסתכם בליגה הרביעית בספרד, אבל אותו קיץ היה יריית הפתיחה לקבוצה שתיכנס לספרי ההיסטוריה. ולא רק של בארסה.

כבר אז גווארדיולה היה מזוהה עם הסגנון ההתקפי שמלווה אותו לאורך הקריירה: החל משוער עם שליטה טובה בכדור ובלמים שמשתתפים במשחק ההתקפה, דרך לחץ גבוה על היריבה ועד האימונים עם הרונדו, שבו שחקן מנסה לחטוף את הכדור לחבריו שמתמסרים בנגיעה מסביבו. בקיצור, "אחד באמצע" משודרג. רק נסו לדמיין איך זה להתרוצץ בין עילויים טכניים כמו צ'אבי, אינייסטה ומסי שמשגרים את הכדור מצד לצד במהירות האור, ואז תזרקו לתוך זה שחקן צעיר בגובה 1.89 מ' שמגיע מקבוצת המילואים ולא ממש נראה כמו בוגר לה-מאסיה ממוצע. בהצלחה עם זה.

אבל לא רק שסרחיו בוסקטס שרד את האודישן, הוא השתלב ברונדו כמו דג במים. "אחרי שניים או שלושה אימונים, מסי בא אליי ואמר: 'אני אוהב את המשחק שלו'", סיפר פעם גווארדיולה בראיון לחורחה ולדאנו. "אמרתי לו שכשנהיה בבעיה, הוא יהיה שם". ובוסקטס באמת שם. מאז, ועד היום. כבר יותר מעשור שהוא ממוסמר להרכב. אגדת המלך ארתור וחרב אקסקליבר שהייתה נעוצה בסלע? אז כזה. וזה לא שלא ניסו להזיז את בוסקטס ממקומו. ועוד איך ניסו. יאיא טורה גילה שזו משימה בלתי אפשרית ועזב בעיקר בגללו למנצ'סטר סיטי. המחליף שלו – חאבייר מסצ'ראנו, שהגיע לבארסה כקפטן נבחרת ארגנטינה – נאלץ להמציא את עצמו מחדש כבלם, ואלה שניים מהקשרים האחוריים הגדולים של הדור האחרון.

אבל כדי להבין באמת את הסיפור של בוסקטס, צריך לחזור עוד יותר אחורה. לבאדיה שבסבאדל, השכנה של ברצלונה, ולילד שהיה הולך לעבודה עם אבא בעיר הגדולה – להחליף מסירות עם סרג'י ("כי השם שלנו דומה") ולהרגיש אחד מהחבר'ה. אביו של סרחיו, קרלס, היה שוער די ביזארי ומחליף כמעט נצחי, שפילס את דרכו לבארסה של יוהאן קרויף בזכות משחק הרגל הטוב שלו בתקופה שזה היה מצרך נדיר. "השוער בלי הידיים", קראו ב"ל'אקיפ" למי שבשלב מסוים באמת היה בלי ידיים כשזינק לעבר מגהץ לוהט שעמד ליפול על בנו השני, אייטור. טוב, לפחות לטענתו, כי צצו חשדות שזה היה בסך הכל סיפור כיסוי לתאונה.

מאביו, סרחיו, לקח את הדברים הטובים והוסיף להם כל כך הרבה משל עצמו. כשהגורל הפגיש אותו מחדש עם גווארדיולה, מי שהיה בן טיפוחיו של קרויף בקבוצה ההיא משנות ה-90' זיהה את הפוטנציאל של בוסקטס הצעיר כאשר חזר כמאמן ושלף אותו מקבוצת הנוער. "אני לא יודע מי לימד אותו לשחק כדורגל, בגלל שאבא שלו היה אסון", התבדח גווארדיולה אחרי ששלח את בוסקטס לבכורה בקבוצת המילואים. אבל הקשר הצעיר הוא אחד שיודע. "כשאתה משחק אצל פפ, אתה עושה תואר בכדורגל", הוא סיפר. את הלימודים החל בוסקטס עוד בקישור ההתקפי, אבל מהר מאוד גווארדיולה מצא לו את העמדה המושלמת. זו שבה שיחק בעצמו בימי ה"דרים טים" של בארסה. הוא פשוט היה לבוסקטס מה שקרויף היה לגווארדיולה – מאמן שראה בו משהו מיוחד ושלח את הקריירה שלו לרוץ על פאסט פורוורד.

זה אולי יישמע כמו התחלה של בדיחה, אבל שנת הפריצה של בוסקטס בליגה של הגדולים בכלל התחילה באיביזה. הוא שיחק אז עם בארסה ב' מול סנטה אולאליה האלמונית וסיים את העונה ברומא כשהוא מניף את גביע האלופות ושותף לטרבל ההיסטורי. בקיץ, שאחרי הוא כבר היה אלוף עולם עם ספרד ועוד לפני גיל 24, הוא זכה בכל מה שאפשר וספר 16 תארים. ובכולם, שלא יהיה ספק, הוא היה שחקן מרכזי. ככה זה כשאתה שובר קווי קישור לארוחת בוקר, משלב "וובוס", קריאת משחק אדירה והטעיות גוף של שחקן קט-רגל, והופך את ההשתחררות לאמנות.

הרי איפה תמצאו עוד קשר אחורי שמזמין לחץ מטר מהרחבה שלו רק כדי להשתחרר ממנו ברולטה (סיבוב 360 על הכדור) כשהבלם מאחוריו עוד שנייה חותך ורידים? או כזה שממקם את עצמו מאחורי החלוץ (שלו), כי בדיוק בעוד רגע הכדור יילך לאיבוד ויגיע לשם, ואפשר יהיה להתחיל התקפה חדשה? ומי בכלל חושב על מסירת עין עקומה בין ארבעה שחקנים רגע אחרי שחטפת את הכדור? בוסקטס חושב. כל הזמן. בלי הפסקה. ולפעמים זה נדמה שהאיש הוא לוח בקרה אנושי, כזה שמעבד מידע מאינספור מצלמות בשנייה ויודע בדיוק איפה לעמוד בכל רגע כדי לסגור שטחים, מתי להסתער קדימה ומתי להרגיע את הקצב. "אני מעביר את המשחק בחישובים: כמה שחקנים יש בצד שמאל? כמה בימין?", הוא מספר, "ואם צצה בעיה, אני מעדיף לפתור אותה בעצמי ולא להשאיר אותה לאחרים".

בוסקטס הוא זה שמדליק את המכונה. שדואג שהכל ידפוק כמו שעון. מסדר את כולם במקום הנכון. וכשכל זה מתובל ביציבות חסרת היגיון ו-ויתור על האגו, אפשר להבין למה מי שמכונה "התמנון מבאדיה" בגלל הסגנון שלו, כל כך אהוב על הקולגות. "הוא הופך את הכל לקל יותר ומשחק בנגיעה, הוא לא צריך יותר", אמר צ'אבי. לואיס אנריקה בטוח שבוסקטס הוא השחקן האינטליגנטי ביותר שאימן וגווארדיולה כבר משוכנע שבמוקדם או במאוחר יהפוך למאמן.

למעשה, אם במרתפי הקאמפ נואו היה מפעל שמייצר כישרונות במכונה מיוחדת, ספק אם גווארדיולה היה בוחר בהגדרות אחרות כדי ליצור את השחקן שבלב הקישור שלו. בוסקטס היה השותף המושלם לצ'אבי ואינייסטה במשולש של בארסה הגדולה בהיסטוריה, בנבחרת ספרד הוא היה היורש הטבעי למרכוס סנה, ובכל זאת הוא העביר את מרבית הקריירה כאנדרייטד. זה מעין מלכוד שכזה – הרי האופי השקט של בוסקטס איפשר את האיזון המושלם בבארסה ובספרד, אבל גם הפך אותו למטרה נוחה ואחד שקל להתעלם ממנו.

ובכל זאת, לא צריך יותר מזוג עיניים כדי להבין את גדולתו של בוסקטס. האגדה מספרת שכשוויסנטה דל בוסקה, מאמן ספרד לשעבר, נשאל עליו, הוא אמר: "כשאתה צופה במשחק, אתה לא רואה את בוסקטס, אבל ברגע שאתה מסתכל על בוסקטס, אתה רואה את כל המשחק". וזה בעצם כל הסיפור.

טקסט מאת אסף לירן, מתוך "אגדות דשא" – ספרם החדש של שרון דוידוביץ' ואסף כהן, על 50 הכדורגלנים הגדולים ביותר בדור האחרון.

הספר נמצא בכל חנויות הספרים המובחרות וניתן לרכישה בלינק הבא:

https://pci.zcredit.co.il/webcontrol/FastPaymentHandler.ashx?Guid=33f452bd-b048-e911-9761-026c2fdef2f1

קרדיט איור: מתוך הספר "אגדות דשא"