מהיסטוריה לטרגדיה: דרמת ה-VAR מעיני השדר

השימוש ב-VAR מבורך, אך אף אחד לא ייקח מהכדורגל את הריגוש והאקסטזה. השער של סטרלינג הזכיר ליעקבי את גול הניצחון של ברצלונה ב-1:6 הענק על פ.ס.ז', אבל הפעם זה נגמר אחרת לגמרי. וגם: איך מרגיש שדר ברגע האמת כשהטכנולוגיה מאיימת לבטל אותו?

נדב יעקבי
נדב יעקבי
א א א א (שנה גודל)
תחילת כתבה

לי היה ברור כבר מההתחלה שה-VAR ישנה את הכדורגל ואת כל ההרגלים שלנו בקשר למשחק הזה. אמרתי את זה באחד השידורים הראשונים של שמינית גמר ליגת האלופות, כשחכמי אופ"א הבינו שאי אפשר לחכות עם המהפכה, וחייבים להכניס את המערכת כבר באמצע העונה, ולא לחכות לעונה הבאה.

אני זוכר שישבנו באולפן הסיכום של ליגת האלופות ואמרתי שמעתה והלאה כולנו נצטרך לשנות את ההרגלים שלנו: שופטים, שחקנים, מאמנים, אוהדים, פרשנים ושדרים. זה לא פשוט, זה הולך כנגד כל מה שראינו כמובן מאליו במשך 20, 30 ואפילו 50 שנה (תלוי בן כמה אתה...), כל מה שהיה מבחינתנו טבעי ורגיל, ושלא יכול להיות אחרת.

אבל זה קשה. ולפעמים, כמו שראינו אתמול (רביעי) בערב, זה כמעט בלתי אפשרי. אתה זוכר שכל שער וכל פנדל הוא לא סופי עד שאנשי ה-VAR אומרים את המילה האחרונה, ובכל זאת יש מקרי קיצון. כמו אתמול באיצטדיון של מנצ'סטר סיטי.

ערב שייזכר הרבה זמן (getty)
ערב שייזכר הרבה זמן (getty)

כי אין דין פנדל בדקה ה-25 או שער בדקה ה-75 - כדין שער ניצחון דרמטי ומטורף בדקה ה-93, כזה שחורץ גורלות, כזה שאמור להיכנס לספרי ההיסטוריה, כזה שידובר בו בעוד 10 ו-20 שנה. מודה ומתוודה, האמוציות שחוויתי בשידור "שער" העלייה של ראחים סטרלינג אתמול, היו זהות לאלו שעברו בי בשניות בהן שידרתי את השער של סרג'י רוברטו ב-1:6 המפורסם של ברצלונה מול פאריז סן ז'רמן. העוצמה הייתה זהה – ולא דומה לשום דבר אחר שאני זוכר ב-20 השנים בהן אני משדר כדורגל.

בהרף עין אתה מבין את משמעות הרגע. למנצ'סטר סיטי, לסטרלינג, בוודאי לפפ גווארדיולה. אתה מבין שזה שער היסטורי, כזה שעשוי לקבוע איך תיזכר הקריירה של האנשים הללו. ואז אתה נזכר באנדרס אינייסטה והשער שלו בסטמפורד ברידג' בדקה ה-90 מול צ'לסי ב-2009. כן, כולם זוכרים. אי אפשר שלא לזכור. זה היה רגע עוצמתי והיסטורי. אחד הרגעים החזקים ביותר שהיו בכדורגל העולמי בעשור האחרון.

עכשיו תחזרו לשער של סטרלינג אתמול. הוא היה במשך קצת פחות מדקה אנדרס אינייסטה החדש. עד כדי כך. הוא כבש את השער הכי חשוב בקריירה שלו, ולא בטוח שיהיו לו בעתיד שערים חשובים מזה. אבל אז הגיע ה-VAR.

שלא יהיו אי הבנות. היה נבדל של אגוארו ואי אפשר וגם אין טעם להתווכח. זה לא העניין כאן. בסופו של דבר המערכת החדשה תפקידה לעשות צדק, והיא עושה. רומנטיקה או לא, אנחנו לא רוצים ששערים שהובקעו מעמדת נבדל, או בעזרת היד, יאושרו.

הרגע הענק שלו הפך לטרגדיה. סטרלינג (getty)
הרגע הענק שלו הפך לטרגדיה. סטרלינג (getty)
ה-VAR מבורך, אבל פוגע ברגש (getty)
ה-VAR מבורך, אבל פוגע ברגש (getty)

ומה לגבי החגיגות המטורפות – והמוצדקות – של סטרלינג, של גוורדיולה, של אוהדי סיטי? ומה לגבי השדרים והפרשנים (כולל כותב שורות אלה) שיצאו כמעט מדעתם, כמו כל אוהד אמיתי של כדורגל ושל דרמה? האם אנחנו צריכים להחניק את האינסטינקט ואת האמוציות הללו, כי אולי בעוד כמה שניות יגיע ה-VAR?

חשבתי על זה לא מעט בשעות שעברו מאז סיום המשחק, והגעתי למסקנה ברורה. אתה לא יכול ללכת כנגד הטבע. אתה צריך לתאר ולהעצים את האמוציות שנגלות לך מול העיניים, כמו כל בן אנוש. כי באותן שניות ארוכות שעברו מהרגע שהכדור של סטרלינג התגלגל לרשת, ועד שירד האסימון ואמרנו לעצמנו, רגע, אולי זה לא שער - אי אפשר היה שלא להיכנס לאקסטזה. אי אפשר. ומי שיגיד אחרת (חוץ מאוהדי טוטנהאם כמובן), לא אומר אמת.

אני אוהב את ה-VAR. אני חושב שזה לא הגיוני שלא להשתמש במצלמות בשנת 2019. נכון, יהיה צורך לעדכן מעט את החוקים. אולי נבדל לא צריך להיקבע באופן מילימטרי. אולי לא כל מגע מקרי עם היד הוא עבירה שיכולה לחרוץ גמר מונדיאל. ואני מניח שבמוקדם או במאוחר החוקים יעודכנו כדי שיתאימו לעידן החדש שבו אנחנו נמצאים. אבל את זה נשאיר לפעם אחרת.

מה שחשוב לזכור ולהפנים זה שבסופו של דבר כולנו נתרגל ל-VAR (כותרת נהדרת, אגב), אבל אף אחד לא ייקח מהכדורגל את הריגוש, את האקסטזה ואת הטירוף. וכן, גם אם המצלמות יוכיחו שלפעמים היינו במשך כמה שניות בתוך פנטזיה לא מציאותית.

אי אפשר להוציא מהכדורגל את הטירוף והאקסטזה (getty)
אי אפשר להוציא מהכדורגל את הטירוף והאקסטזה (getty)
הוסף תגובה