האיש שחושב יותר מדי: תעלומת פפ באלופות
שני ניצחונות מפרידים בינו לבין הפיכתו למנג'ר המצליח בשלבי הנוקאאוט של האלופות, אבל עננת ההדחות האחרונות מרחפת מעל ראשו של פפ גווארדיולה, כבר 8 שנים. מדוע מי שנחשב לרב אומן בזירה המקומית, לא מתעל את הכדורגל המבריק לכדי תארים ביבשת?
חברות הסטטיסטיקה שמציפות את הכדורגל האירופי במסד נתונים בלתי נדלה עלולות לפעמים לייצר מציאות אוטופית. יש שתי גישות להסתכל עליהם. הראשונה לקבל אותם כמו שהם. השנייה, לפשפש בקרביים ולערער עליהם. אזהרה: המילים הבאות ינגסו מעט מהתדמית הנקייה של מיסטר פרפקט של עולם המאמנים, הלא הוא פפ גווארדיולה.
ועכשיו לדוגמא: גווארדיולה ניצב שני ניצחונות בלבד מהפיכתו למנג'ר בעל מספר הניצחונות הגדול ביותר בשלבי הנוקאאוט של ליגת האלופות. למנג'ר של מנצ'סטר סיטי יש 26 ניצחונות, אחד פחות מאשר קרלו אנצ'לוטי, אלכס פרגוסון וז'וזה מוריניו. מאידך, כאשר צוללים לעומק הנתונים, מגלים שגווארדיולה לא ניצח בעשרת משחקי הנוקאאוט האחרונים שלו בחוץ בשלבי רבע וחצי הגמר. בעיניי, הנתון האחרון מלמד יותר מאשר שיא הניצחונות שקרוב לוודאי ישבר, אולי אפילו עוד העונה.
למעשה ההפסד לטוטנהאם בשבוע שעבר, המשיך את רצף אי ההצלחות של גווארדיולה מאז הניצחון עם ברצלונה על ריאל מדריד (0:2) בברנבאו ב-2011. כבר שמונה שנים רובצת מעל המנג'ר המצליח עננה שחורה שמעמידה באור מעט נוגה את כישוריו בזירה האירופית. מצד אחד מדובר ברב אומן, מוח כדורגל מבריק, מודל לחיקוי ומי שמייצג את סגנון המשחק האטרקטיבי המוביל להצלחות סוחפות בזירה המקומית. אך מאידך, התוצאות של פפ בליגת האלופות, מפעל בו לא זכה עם שתי הקבוצות האחרונות שלו - באיירן מינכן ומנצ'סטר סיטי - גוררות ביקורת נוקבת.
גווארדיולה הוא אדם שמודע לכך והדרך שלו להתמודד עם הנביחות של הדוברמנים היא להנמיך ציפיות מראש ולקוות שהשיירה תעבור. כאשר נשאל לאורך העונה האם יוכל ליצור שושלת בפרמיירליג כפי שייסד על הקווים בבארסה ובאיירן, הוא נהג לבחור בקו הגנה ברור שהקטין את המועדון בו הוא עובד. מנצ'טסר סיטי לטענתו לא יכולה להיות בארסה או באיירן משום שאין לה עדיין מסורת. זה לא חשוב כרגע, אם המנג'ר מחזיק סגל רחב, איכותי ועשיר. לפני המשחק מול טוטנהאם, כשנשאל האם קבוצתו יכולה ללכת עד הסוף ולזכות בקוואדרופל היסטורי, טען כי כל שמונה הקבוצות שהגיעו לרבע גמר ליגת האלופות יכולות לזכות במפעל.
יכול להיות שהגישה הזאת היא שגרמה לגווארדיולה להתייחס למשחק האחרון מול הלונדונים, כאילו התהפכו היוצרות והיריבה, שרחוקה מסיטי 16 נק' בטבלה, היא הפייבוריטית ולא חלילה אלופת אנגליה שניצחה את התרנגולים בשלושת המפגשים שקדמו להתמודדות המדוברת. בצעד די חריג, בחר המנג'ר של התכולים להציב שני קשרים אחוריים - פרננדיניו ואילקאי גונדוגאן, שהועדף באופן תמוה על פני קווין דה בריינה. בהתקפה, ריאד מחרז שימש כקשר בצד ימין (בעיקר בגלל האופי ההגנתי שלו) ואילו לירוי סאנה חיכה על הספסל. המעבר הזה ל-4-2-3-1, תוך העדפת פביאן דלף כמגן שמאלי ולא בנז'מן מנדי, שיתק את סיטי והוציא את העוקץ מהמשחק שלה.
הקבוצה של גווארדיולה אומנם החזיקה יותר בכדור (41%-59%) כפי שהיא רגילה ואוהבת לעשות, אבל בצד ההתקפי היא לא מצאה שום פתרון יצירתי והפסידה במאבק הפיזי במרכז המגרש ולתכנית המשחק היעילה של מאוריסיו פוצ'טינו. הספרס הצליחו לעצור בצורה משכנעת את סיטי, שנהגה לבעוט 7.5 פעמיים למסגרת בממוצע למשחק, ערב המפגש ביניהן. והפעם? רק שני כדורים שוגרו למסגרת השער של הוגו לוריס, כולל הפנדל המוחמץ של קון אגוארו, שאולי היה משנה את הדינימיקה של המשחק. כאמור, "אולי" היא מילה שלא נכנסת לספרי ההיסטוריה של הכדורגל.
שלא "כדרך הטבע" גווארדיולה ניסה להעביר את ההכרעה לאיתיחאד במשחק מאוד שמרני ועשה זאת באופן מודע, כך אפשר להסביר את הכניסה המאוחרת של סאנה ודה בריינה לכר הדשא רק בדקה ה-88. אסטבן קמביאסו, שפירשן את המשחק לסקיי איטליה, הצביע על נקודה מעניינת: "שימו לב לשער. אפשר היה לזהות שמונה שחקנים של סיטי מאחורי הכדור, שזה דבר טוב. אבל כשהם שומרים על העמדות שלהם, אפשר להבחין בכך שהם לא מרגישים בנוח. אף אחד לא באמת עושה הגנה ולכריסטיאן אריקסן היה את כל הזמן שבעולם למצוא את הונג מין סון שכבש את שער הניצחון".
הזהירות של גווארדיולה וההחלטה להיתפס על סגנון משחק שאינו זורם בעורקים שלו, אינן ברייקינג ניוז. בשני משחקי העונה מול ליברפול (במיוחד ב-0:0 באנפילד) בפרמייר ליג, נקט המנג'ר של האלופה בכדורגל הרבה פחות הרפתקני, מתוך הכרה בעוצמות של היריבה. אפשר לייחס את הגישה החדשה הזאת לעובדה שהוא חטף מאותה ליברפול, ברבע גמר ליגת האלופות בעונה שעברה (3:0) נוקאאוט רציני. ההשפלה באנפילד היא חלק מרשימה ארוכה של הדחות בליגת האלופות שבהן הקונספציה ההתקפית של פפ התפרקה לרסיסים, כמו השלישייה שספג במונאקו (2017) כמנג'ר סיטי, ה-3:0 מברצלונה בקאמפ נואו (2015) והרביעייה מריאל באליאנץ ארנה (2014), כמנג'ר באיירן.
יש הטוענים, ובמידה רבה של צדק, כי פפ נוטה פעמים רבות לחשוב יותר מדי ובמילים אחרות להתחכם. אי הכללתם בהרכב של דה בריינה וסאנה מול הספרס, מצטרפת לאוסף שגיאות שעשה בהדחות הקודמות, כמו הניפוי של תומאס מולר מ-11 בחצי גמר מול אתלטיקו ב-2016, העמדה החדשה של אילקאי גונדואן כקשר בצד ימין נגד ליברפול אשתקד או הבחירה להמר על אלכסנדר קולארוב בעמדת הבלם מול המהירות של קיליאן אמבפה מול מונאקו לפני שנתיים. בכל הפעמים זה הסתיים באכזבה מקצועית.
הפעם הזאת, יש עוד מקום לתקן וכי רוב הפרשנים יסכימו כי מנצ'סטר סיטי נותרה פייבוריטית לשמור על חלום ארבעת התארים ולהעפיל בסיום הערב לחצי גמר ליגת האלופות. העניין הוא שעבר יותר מדי זמן מאז התהילה האירופית האחרונה של גווארדיולה. ובכל ההזדמנויות האחרונות שהיו לו, או שהלך עם האמת שלו והתרסק, או שניסה לשנות מעט וקלקל. פפ עדיין לא מצא את תכנית המגירה שתהפוך את הקבוצות שלו מאימפריה של כדורגל התקפי ותוסס, למכונות משומנות ומאוזנות שמסוגלות גם לנצח בצורה יותר פרגמטית.