הולך נגד הרוח: מוריניו לא מתאים ליונייטד
משהו נסדק באתוס של מנצ'סטר יונייטד בעידן מוריניו. תחת המיוחד המועדון הווינרי שכח איך להגיע למשחק בתור פייבוריט. די לשמוע את התגובה שלו להפסד ("הדחה היא לא דבר חדש פה") כדי להבין עד כמה הגישה שלו לא מתאימה. על ערב בלהות בתיאטרון החלומות
זו הייתה אמורה להיות השנה של מנצ'סטר יונייטד. אחרי שהכיר מעט את הקבוצה אליה נכנס ואפילו זכה איתה בשלושה תארים (כולל מגן הקהילה, אבל מי סופר?), תסמונת העונה השנייה של ז'וזה מוריניו הייתה אמורה לסחוף את השדים האדומים בחזרה לטופ של הכדורגל האירופי. בפועל, היריבה העירונית ברחה בליגה, ואתמול (שלישי) גם ההזדמנות להשיג את הגביע עם האוזניים הגדולות חלפה לה מוקדם מהצפוי.
כוכבים שהגיעו תמורת סכומים בני שמונה ותשע ספרות, משכורות עתק וכשרון אינסופי בחלק הקדמי כשלו בגדול. נכון שעל שיטת המשחק ההגנתית של מוריניו כבר נמאס לדבר, אבל בחלק גדול בשני המשחקים מול סביליה היה נראה ש-0:0 וניצחון בדו קרב פנדלים זה בדיוק שהוא מחפש. ונשאלת השאלה הגדולה מכל: למה לעשות את זה מול קבוצה של וינצ'נזו מונטלה?
במילאן הוא נכשל בענק, אבל בסביליה החליטו לקחת את ההימור ולצרף את מונטלה על חשבונו של אדוארדו בריסו. גם את שורות האנדלוסים הוא לא ממש הצליח לייצב, בלשון המעטה, ומאז שהגיע הם רשמו חמישה הפסדי ליגה, בשלושה מתוכם סרחיו ריקו נאלץ להוציא חמישה כדורים מהרשת. על הנייר, רומולו לוקאקו, אלכסיס סאנצ'ס ואפילו ג'סי לינגארד היו אמורים להספיק על מנת להשיג ניצחון באחד משני המשחקים על ההגנה החלשה של היריבה, אבל לשחק על תוצאה יכול להיות בעייתי מאוד.
נתחיל בבחירת ההרכב למשחק הגומלין. מוריניו בחר לעלות עם קישור כבד מאוד שכולל את נמניה מאטיץ' והאס מרואן פלאייני, כשמעליהם נמצא ג'סי לינגארד. אם נגד ליברפול בשבת ושאר הקבוצות הגדולות בפרמייר-ליג קישור חזק מתבקש ואף הוכיח את עצמו מספר פעמים העונה, הרי שבמשחק ביתי, כשעל הקופה כרטיס לרבע גמר ליגת האלופות וכשהמתנגדת חלשה בהרבה על הנייר, אין סיבה ממשית לשחק כך.
למען האמת, יונייטד נראתה לא רע במחצית הראשונה וגם הגיעה למספר מצבים טובים, אך ריקו סיפק מספר הצלות גדולות והראה לדויד דה חאה שיש גם לסביליה שוער לא רע בכלל. למרות זאת, הנעת הכדור האנמית באמצע הרגיזה גם את האוהדים שהגיעו לאולד טראפורד והגיבו בשריקות בוז צורמות. מי יכול להאשים אותם?
כשראה ששיטת המשחק לא ממש עובדת, מוריניו נכנס לפאניקה והגיב עם חילוף מאוחר מדי. פול פוגבה היה זה שנכנס על מנת לעזור למיוחד להשיג את השער המיוחל, מה שבפועל הסתמן כטעות גדולה. הצרפתי נראה כמשוטט על המגרש ללא סיבה מיוחדת ובאיבוד הכדור של מאטיץ', שהוביל לשער של וויסאם בן יידר, הוא אפילו לא התאמץ על מנת לחזור אחורה ולנסות לחלץ כדור.
אחרי השער הראשון, מוריניו נאלץ לאלתר ולזרוק כלים התקפיים נוספים, סביליה זיהתה את הפאניקה ומצאה את השער השני בקלות רבה מדי. זאת הייתה נראית כמו קרן סתמית שמטרה לבזבז זמן, אבל עם העמידה הנוראית של שחקני יונייטד, שכללה חמישה שחקנים ששומרים על קלמנט לנגלה והאוויר, פלא שבן יידר עשה ממנה מטעמים?
החלק העצוב ביותר ב-16 הדקות האחרונות של הקמפיין האירופי של יונייטד הוא שכלל לא הייתה תחושה שהיא תצליח לחזור מהמתים. שמם של השדים האדומים מתקשר בדרך כלל עם ווינריות וניצחונות נגד כל הסיכויים (רק לפני שבוע וחצי הם הפכו 2:0 ל-2:3 על קריסטל פאלאס), אבל חוסר האונים שלהם אמש ניכר. נראה שכל פעולה חיובית שנעשית נובעת מטעויות של סביליה ולא הברקות של אלכסיס או לוקאקו.
ונסיים עם מוריניו. הפורטוגלי הרוויח את שמו בטופ של הכדורגל האירופי, בין היתר בזכות המשמעת הטקטית של שחקניו וסגנון המשחק ההגנתי, אבל לאחרונה נראה שהוא שכח איך זה להגיע למשחק בתור פייבוריט. קשה לראות את הכשרון של יונייטד מתבזבז בגלל שיטותיו של מי שעומד על הקווים. די לקרוא את התגובה שלו להפסד ("הדחה היא לא דבר חדש עבור מנצ'סטר יונייטד") כדי להבין עד כמה הגישה הזאת לא מתאימה למקום אליו הגיע. ככה לא מחזירים מועדון שידע כמה שנים קשות לצמרת ולא משנה כמה כסף נשפך בתהליך.