העבר חוזר לרדוף: מכירת גצה תשיב את דורטמונד לאפרוריות?
ב-1997 השתלטו הצהובים-שחורים על אירופה, אבל לא הרבה זמן אחר כך סבלו מנטישת כוכבים והיו על סף פשיטת רגל. המעבר של הקשר לבאיירן עלול לבשר על התפרקות האימפריה שנית, ואז גם הקוסם יורגן קלופ לא בטוח שיוכל להושיע
אם יש משהו מבאס, על גבול הטראגי, בלראות קבוצה לא-ענקית מצליחה כן-בענק, היא ההתרסקות הכואבת שמגיעה באופן כמעט בלתי נמנע אחר כך. היא לא חייבת להיות מיידית, אבל היא באה, מתישהו. תראו איפה נמצאת היום לידס, מה עלה בגורלה של ויאריאל, איך נפלה מונאקו ולאן הדרדרו אוקזר ומונפלייה אחרי אליפויות בארצן. נכון, ישנן גם דוגמאות הפוכות, אבל המגמה ברורה. וכעת השאלה הגדולה, לנוכח הידיעה על המעבר הסנסציוני של מריו גצה לבאיירן מינכן, האם גם דורטמונד בדרך לשם?
כדי לענות עליה, צריך להבין שהתהליך שעבר על כל הקבוצות שהוזכרו בפתיחה כבר קרה לדורטמונד בעברה. פעמיים. היא לא הייתה מאריות גרמניה, ואירופה ודאי, כאשר מאמן יחסית אלמוני בשם אוטמאר היצפלד הגיע ב-1991. זה אמנם לקח לו מספר שנים, אבל הוא הביא את הכתר לחבל הרוהר לאחר 32 (!) שנים שחונות (העשור נטול האליפות של מכבי תל אביב מקבל פרספקטיבה אחרת, לא?) וקינח עם זכיה משוגעת בליגת האלופות ב-1997.
גם אז, לא היה דבר שיעמוד בפני הדבר הגדול הזה שקוראים לו "באיירן מינכן", היצפלד עבר לבוואריה בעצמו, ומיד לאחר מכן הגיעו שנים טובות הרבה פחות בחבל הרוהר. מי שנקרא לדגל בשנת 2000 היה אחד משחקני העבר הגדולים של המועדון ובלם נבחרת גרמניה, מתיאס זאמר (נחשו איפה הוא היום...), שהביא אליפות ב-2002. אלא שלאחר עזיבתו (2004) הכל התרסק לגמרי, והמועדון עם ממוצע הקהל הגבוה ביבשת כמעט נעלם.
באמצע שנות ה-2000 קבוצת הפאר נכנסה למשבר כלכלי עצום, בעיקר בשל ניהול גרוע, ונאלצה גם למכור את מגרשה הביתי לנוכח החובות הרבים. האגדה האורבנית אפילו מספרת שהיא מצאה את עצמה מלווה מיליוני יורו דווקא מ... באיירן, כדי לשמור את הראש מעל המים. המניות צנחו בלמעלה מ-80%, המשכורות קוצצו, מצב של פשיטת רגל כמעט והוכרז, וכפועל יוצא הכוכבים הגדולים של אותם ימים – תומאש רוזיצקי, כריסטוף מצלדר ודייויד אודונקור – נטשו את הספינה הטובעת. על המגרש זה כמובן לא נראה טוב יותר ועונת השפל היתה ב-2007, כשהיא הפכה לקבוצת תחתית לכל דבר וסכנת ירידה מוחשית ריחפה מעליה.
ואז הגיע יורגן קלופ.
**
אני מודה, תמיד היתה לי חיבה יתרה לדורטמונד, אלא שבקדנציה של המאמן הצעיר היא הפכה להיות גדולה הרבה יותר תוך שהקבוצה עצמה נראיתה מיום ליום כמו הדבר הכי מרגש באירופה. כי תכל'ס, נמאס כבר למחוא כפיים לברצלונה אחרי עוד שלושער של ליאו מסי או בישול גאוני של אנדרס אינייסטה. מה שקלופ עשה בסיגנל אידונה פארק, מאז בא ממיינץ הפצפונת, הוא לא פחות ממדהים, והדרך בה הוא עשה זאת אפילו מרשימה עוד יותר.
הערב הוא יפגוש את ריאל מדריד, שהיא אולי האנתיטזה המושלמת לקבוצה שאותה הוא בנה בעשר אצבעות. שהרי אם הבלאנקוס משלמים סכומי עתק על מוצרים מוגמרים, הוא זה שהופך אותם לכאלו. קלופ בנה אליפויות כמעט מכלום – משלד של שחקני בית ורכישות מדויקות להפליא, שכן רוברט לבנדובסקי, לוקאש פיז'צ'ק ויאקוב בלאצ'יקובסקי עלו גם יחד כ-5% מכריסטיאנו רונאלדו. נכון, מרקו רויס (שגדל גם כן במחלקת הנוער של דורטמונד) שב למועדון כסטאר תמורת 17 מיליון יורו ממנשנגלדבאך, אך הוא בעצם נכנס לנעליו של שינג'י קגאווה, שנמכר ליונייטד בסכום נמוך במעט.
בימים שבהם הכסף הגדול שולט באירופה וכל מיני מוכרי חביות נפט עושים מה שבא להם, קונים את מי שרק מתחשק להם ובגדול הורסים את המשחק, דורטמונד הוכיחה שאפשר גם אחרת. היא לימדה את אירופה איך עושים זאת נכון. עם בסיס אוהדים חזק במיוחד, קלופ הפך אותה בשנים מעטות לכח מוביל ביבשת ובגרמניה, תוך הצגת כדורגל תוסס ואטקרטיבי, ולכזה שממנו רק יכולות כל הקבוצות ה"עניות" בעולם לשאוב השראה.
הוא התגבר על עזיבה של כוכב אחד גדול, נורי שאהין, ושלף משום מקום את אילקיי גונדוגאן; הוא לא שפך סכומים מטורפים של כסף, אלא ראה איך מתחת לאף גדלים לו שחקנים נהדרים כגצה, מרסל שמלצר וגם מאטס הומלס, ש"נחטף" מבאיירן (סוף סוף מישהו שעושה את הדרך ההפוכה) עוד כשהיה בן 20; הוא פגע בול כמעט עם כל שחקן אותו צירף – ובסכומים מצחיקים – כמו שלושת הפולנים, נבן סובוטיץ', סוון בנדר וגם קגאווה, שכאמור עבורו כבר פרעו את הצ'ק.
**
וכאן נראה שהכל חוזר לנקודת ההתחלה. העזיבה הפתאומית (שלא לומר בגידה, אבל זה כבר נושא אחר לחלוטין) של גצה לאלופת הבונדסליגה הנכנסת היא בוודאי לא מה שיגרום לצהובים-שחורים ליפול, אך היא עלולה לבשר על עתיד רע עבורם. למעשה, הקיץ הקרוב יהיה צומת הדרכים של דורטמונד, בו אולי ייקבע עתידה בשנים הקרובות. תהא התוצאה אשר תהא בצמד המפגשים מול ריאל, המבחן הגדול עוד לפניה.
היא חייבת לקבל החלטה עקרונית: האם להיאבק בכל הכוח על נכסיה הגדולים, השחקנים, ולפתות אותם להישאר כדי להמשיך ולהיות האלטרנטיבה היחידה לבאיירן בגרמניה (למרות שהעונה זה היה לא בדיוק היה כוחות), או ללכת למהלך של מכירת כל הכוכבים ובנייה מחדש, שעלול לקחת זמן רב?
בלבנדובסקי, רויס, הומלס וקלופ מעוניינות בערך כל הקבוצות הגדולות ביבשת. דורטמונד יכולה אמנם להרוויח סכומים אסטרונומיים ממכירתם, אך תחליפים הולמים – בוודאי בגרמניה – יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי למצוא בטווח הקצר.
**
שלוש השנים הגדולות (אליפות, דאבל וחצי גמר האלופות, בינתיים) כנראה הסתיימו והמגמה בקיץ הקרוב תקבע האם העידן יימשך, או שמא הכל יתפרק ויתחיל מחדש. נכון שיש גם לא מעט תחום אפור באמצע ונקודות השפל לפני 6-7 שנים לא צפויות לחזור כל כך מהר, אך בתסריט מסוים – וריאלי ביותר – גם לא המאבק על הכתר הגרמני, קל וחומר האירופי.
לכן יהיה זה חבל מאוד לראות את כל הדבר היפה הזה הופך לנחלת העבר (איך אפשר לשכוח את ה-2:3 המטורף על מלאגה?) ויורד מנכסיו. כדי להמשיך ולהישאר בטופ, העזיבה של גצה חייבת להיות הראשונה והאחרונה לפני 2013/14. ולא, עוד תקופה של בינוניות כבר אורבת. ולכו תדעו אם קלופ יכול לעשות את אותו קסם פעמיים.