שמונה בתים וגעגוע: מה סיפק לנו השלב המוקדם בצ'מפיונס?

עוד שלב בתים פחות-ממדהים של ליגת האלופות הסתיים אתמול, ובאמת שכבר אי אפשר לגרש את התחושה שהשלב הזה חייב רענון, ורענון רציני. הרעיונות זורמים מכל הכיוונים. החל מליגת על אירופאית אחת עם פחות קבוצות, דרך ליגות איזוריות עם יותר יריבויות ושלב מתקדם של נוק אאוט, ועד הגדלת הליגה. האנשים באופ"א שומעים הכל. בינתיים, שום דבר משמעותי לא הולך לקרות. וחבל.

• כל החדשות, כל הטבלאות וכל התקצירים, כאן בעמוד ליגת האלופות

עם זאת, קשה לקבץ 32 קבוצות כדורגל מקצועניות, בכללן הקבוצות הטובות, המפורסמות והעשירות בעולם, לכדי 12 ערבים של כדורגל, לתת להן לקיים 96 משחקים... וששום דבר טוב או מעניין לא יצא מזה. אז הנה כמה עלילות מרכזיות שבלטו בשלב הבתים של 2012/13.

שמישהו יציל את המלכה

אנחנו בטוחים שבימים אלה הדיווחים על הריונה של קייט מידלטון מעניינים את האישה עם הכתר יותר מאשר ביצועיהן של הקבוצות האנגליות בליגת האלופות. אבל שימו לב לזה: מבין 4 אנגליות, רק אחת סיימה במקום הראשון בבית (מנצ'סטר יונייטד), וגם היא עשתה את זה בלי להרשים בכלל. 2 מהן כלל לא עלו, אחת מהן (האלופה מנצ'סטר סיטי) רשמה את הקמפיין הגרוע של קבוצת אנגלית אי פעם באלופות, השנייה (צ'לסי) הפכה לאלופת אירופה הראשונה שלא עוברת את שלב הבתים. מביך, בלי ספק.

היינו אומרים משהו על זה שאסור לקפוץ למסקנות מעונה אחת, אבל זה לא עניין של עונה אחת. גם בשנה שעברה רק 2 מ-4 עברו את שלב הבתים, וברבע הגמר הייתה רק אנגלייה אחת – כמו קפריסין... עונה לפני כן (10/11) ראינו אמנם 3 אנגליות ברבע, אבל רק אחת בחצי. שנה קודם: 2 אנגליות ברבע, 0 בחצי. המספרים האלה הם ירידה משמעותית, ועקבית, מהימים של 2007-2009, שלוש עונות רצופות בהן ראינו בכל עונה שלוש אנגליות בחצי הגמר (!). מזל שבאה סלטיק והצילה את הכבוד הבריטי הדועך.

היא גדולה, היא חזקה

לא, אני לא מדבר על ליגת האלופות באופן כללי. אני מדבר על הבונדסליגה. ב-1997/8 שלב הבתים של האלופות היה מורכב מ-6 בתים של 4 קבוצות. 3 גרמניות השתתפו בו, וכולן עלו לשמינית הגמר. בורוסיה דורטמונד, האלופה המכהנת דאז, פירקה את בית א', באיירן מינכן, הפיינליסטית שנה אח"כ, סיימה גם היא בראש הבית שלה, ולברקוזן, ארבע שנים לפני שבעצמה הגיעה לגמר, עלתה מהמקום השני בבית ו', עם אותו מספר נקודות כמו המוליכה מונאקו. גם ב-2004/5 שלוש גרמניות המשיכו לשמינית – אלו היו באיירן, לברקוזן ו-ורדר ברמן. אבל רק אחד מהן סיימה ראש בית.

השנה, לראשונה בתולדות ליגת האלופות, כל שלוש הגרמניות שהשתתפו בשלב הבתים סיימו בראש הבית שלהן – וכמובן שעלו ל-16 האחרונות. דורטמונד הפגינה עליונות בבית המוות, באיירן מינכן עשתה את שלה אחרי ההפסד המפתיע לבאטה, ושאלקה לא הורידה את הרגל מהגז לרגע וסיימה מעל כולן בבית ב'.

אז נכון, פעם בכל שנתיים או שלוש אנחנו רואים איזו תופעה שכזו בליגת האלופות, עם הצלחה מרוכזת של כמה קבוצות מאותה ליגה. ונכון, לקפוץ מזה להסקת מסקנות זה כמעט תמיד נמהר ולא מקצועי. אבל כשרק 2 מ-4 אנגליות עולות שלב וכשרק איטלקייה אחת נראית כמו קבוצת פאר, קשה שלא לחשוב שוב על מקומה האמיתי של הבונדסליגה בדירוג הליגות העולמיות. וכשמסתכלים על איך שהקבוצות האלה נראות על הדשא, וכשנזכרים בדור הגרמני המעולה שמרכיב את הנבחרת, או בדרך בה הכדורגל הגרמני מנוהל, פתאום זה לא נראה כמו הבלחה אלא כמו תוצאה של תהליך ארוך, מובנה, נכון ומבוסס. מעניין מה עוד תצטרך הליגה הזו לעשות כדי שידברו עליה ברצינות כעל הליגה הטובה בעולם.

"לא רוצה לפגוש ספרדיות"

קרלו אנצ'לוטי דואג, ובצדק. פ.ס.ז' שלו סיימה בראש הבית שלה, מה שאומר שריאל מדריד היא הגרלה הגיונית. גם ולנסיה. אלא שבניגוד לבונדסליגה, ההצלחה של 4 ספרדיות להעפיל לשמינית גמר ליגת האלופות לא תגרום לאף אחד לומר ברצינות שזה מצביע על ליגה בריאה. ראשית, אפשר פשוט לתרץ: ברצלונה וריאל הן רמה בפני עצמן, זה ברור, אבל ולנסיה עלתה שלב בעיקר כי קיבלה הגרלה קלה מאוד, וההצלחה של מלאגה (סיפור נפלא, אגב), שלא מדהימה בינתיים בליגה המקומית, היא כנראה צירוף מקרים כלשהו, תוצאה של אחדות ומוטיבציה מוגברת נוכח מצבו הניהולי הבעייתי של המועדון.

וגם אם אלו באמת לא יותר מתירוצים (ובאמת, אלו סתם תירוצים), קשה להתייחס לעובדה שרבע מהקבוצות בשמינית הגמר הן ספרדיות כאל הוכחה לכוחה ולעומקה של הליגה ספרדית – פשוט כי כולנו יודעים שזו ליגה חולה. כולנו יודעים שהפער מהמקום הראשון לרביעי הוא גדול מהרביעי לאחרון (כרגע הוא זהה), כולנו יודעים שיש שם קבוצות שבקושי משיגות ספונסרים לחולצות, כולנו מכירים את המצב הכלכלי הגרוע בספרד ואת החלוקה המבישה של הכסף מזכויות השידור.

אז איך בכל זאת מסבירים 4 ספרדיות בשמינית? ואת זה שולנסיה הייתה שם גם לפני שנתיים, ולפני שלוש שנים גם סביליה, ועונה קודם גם ויאריאל ואתלטיקו מדריד, ועוד לא דיברנו על הליגה האירופאית, שם היו 3 ספרדיות בחצי הגמר אשתקד, מפעל בו 5 מ-9 הזוכות האחרונות היו ספרדיות (ועוד שתי פיינליסטיות). ובכן, את התשובה אנחנו מקבלים כמעט בכל קיץ בטורנירי הנבחרות השונים, מהנוער ועד הבוגרים. בעצם, כשחושבים על זה, זה די מזל בשביל הכדורגל האירופאי שבליגה הספרדית אין כסף. קודם כל, זה גורם לקבוצות הספרדיות להיבנות ולטפח את הכשרונות של הדור הספרדי, שהוא מוכשר ועמוק ברמה היסטורית. שנית, אם היה להן גם את הכסף, זה באמת כבר לא היה פייר.

אותו מועדון

אז פחות אנגליות, יותר גרמניות, יותר ספרדיות. נו. מה זה משנה. אם יש משהו ששלב הבתים של ליגת האלופות מלמד אותנו שוב ושוב לאורך השנים, זה שהוא בעצם סוג של מועדון-כמעט-סגור לקבוצות שעונות על אחת משתי ההגדרות: עשירה ו/או מליגה גדולה. העפלתן של ברסה, יונייטד, ארסנל, מילאן, ריאל, יובנטוס, באיירן ופורטו קובעת כי חצי משלב שמינית הגמר מורכב ממועדונים שחוזרים לשם, פחות או יותר, כל שנה. אלה באמת מקומות סגורים וזה נורמלי לחלוטין וחוזר על עצמו.

תוסיפו לזה עוד שתי נציגות ספרדיות (ולנסיה ומלאגה), שתי נציגות גרמניות (דורטמונד ושאלקה), את פ.ס.ז' העשירה ואת שחטאר דונייצק (העשירה גם כן) שהופכת בעצמה לכוח די קבוע, ותישארו עם שני מקומות "חופשיים" לכאורה. מקומות שהולכים לקבוצות שאינן עשירות מאוד ועם כיסים בלתי נגמרים וגם לא מגיעות מליגה גדולה. הפעם אלה סלטיק וגלטסראיי על תקן ה-"תראו, כל אחת יכולה להגיע לשמינית".

הנקודה היא שלא משנה אם תוכניות לליגת על אירופאית יתממשו באופן רשמי מתישהו או לא, הרי שבפועל זה בדיוק מה שאנחנו מקבלים, שנה אחרי שנה, בשלב השמינית. עכשיו, אם אנחנו גם ככה מקבלים בכל שנה את אותן קבוצות, בשינויים קטנים, למה לבזבז את זה על מפגשי נוק אאוט ולא על משהו שיספק לנו יותר מפגשי-על? ברור שהאוהדים ירצו לראות יותר משחקים בין קבוצות גדולות. ברור שמישל פלאטיני לא יכול לתת לזה לקרות כי אז הוא יאבד את התמיכה של המדינות הקטנות. וגם ברור ששלב בתים שני הוא לא רעיון מוצלח במיוחד (ניסינו את זה, ירדנו מזה, תודה).

אז עם מה אנחנו נשארים? עם התקווה שפלאטיני יקשיב דווקא לאנשי ה-NFL, ליגת הפוטבול האמריקאית, שאיתם הוא נפגש בעבר, ויאמץ שיטה שדומה יותר לשלהם: שלב ראשון ארוך יותר ומגוון יותר המורכב מבתים אזוריים שמטפחים יריבויות וגם מפגשים קבועים בין הבתים השונים, ברוטציה של כמה עונות, שמבטיחים שכל הגדולות יפגשו עם כל הגדולות בתדירות מסויימת (כיום, תיאורטית, שתי גדולות יכולות שלא להיפגש לעולם). ומשם שלב פלייאוף קצר, היסטרי וקולע. השיטה הזו מוכחת כשיטה שבה כל משחק הוא או קובע או מעניין, או גם וגם. שזה, לצערנו, משהו שכבר מזמן אי אפשר להגיד על שלב הבתים של הצ'מפיונס.