(Getty)
בפורטוגל, ובעולם כולו, עדיין מתקשים להבין איך בדיוק זה קרה. במשך שנים הכדורגל במדינה נשלט כמעט בלעדית על ידי שלוש הענקיות - בנפיקה, פורטו וספורטינג. הן לוקחות את האליפויות, מניפות את הגביעים, מוכרות שחקנים במאות מיליונים ומנהלות את הכדורגל הפורטוגלי ביד רמה. קבוצות קטנות יכולות לחלום על ערב קסום, אולי על חצי גמר, לפעמים על הפתעה חד פעמית. אבל לא באמת על זכייה.
ואז הגיעה טוריינסה ושברה את כל החוקים. הקבוצה הקטנה מטורש ודראש, עיר של פחות מ-100 אלף תושבים מצפון לליסבון, עשתה את הבלתי נתפס. היא זכתה בגביע אחרי 1:2 בהארכה על ספורטינג בגמר, והפכה לקבוצה הראשונה אי פעם מחוץ לליגה הבכירה שמניפה גביע בפורטוגל. לא "הגיעה רחוק”. לא "נתנה פייט”. זכתה.
וזה אפילו לא החלק הכי מטורף בסיפור. כי בזמן שכל פורטוגל עוסקת בסנסציה ההיסטורית, טוריינסה עדיין לא הבטיחה בכלל עלייה לליגה הראשונה. היא עדיין צריכה לשחק בפלייאוף העלייה מול קאסה פייה של קסנדר סברינה ממכבי חיפה.
אם תפסיד, 2026/27 תהפוך לאחת העונות הכי ביזאריות ומופלאות בתולדות הכדורגל האירופי המודרני: קבוצה מהליגה השנייה שתשחק בעונה הבאה בשלב הליגה של הליגה האירופית. כן, אירופה מחכה להם. אבל הליגה הראשונה בפורטוגל עדיין לא. אם הם אכן לא יעלו, הם יהפכו למועדון השישי בלבד בהיסטוריה שמשחק באירופה בעודו בליגה השניה. אלו קודמותיה:
במובן מסוים, זה בדיוק מה שהופך את הסיפור הזה לכל כך מיוחד. טוריינסה היא לא "קבוצה קטנה עם כסף גדול”, לא פרויקט נוצץ של בעלים אמריקאי או סעודי, ולא מועדון עם דור זהב חד פעמי. זה מועדון ישן, צנוע, כמעט נשכח, כזה שחי רוב חייו הרחק מאור הזרקורים.
הוא נוסד ב-1917, ובמשך יותר ממאה שנות קיומו כמעט לא חווה רגעים גדולים באמת. הוא עלה וירד ליגות כמעט על בסיס קבוע, התרחק מהמרכז של הכדורגל הפורטוגלי, ובקושי הצליח להשאיר חותם לאומי. הפעם האחרונה שטוריינסה שיחקה בליגה הראשונה הייתה ב-1992. מאז עברו יותר משלושה עשורים של אנונימיות יחסית.
והנה, פתאום, היא הפכה לסיפור הכי גדול במדינה עם המסע התחיל בלי שאף אחד באמת שם לב. הגביע הפורטוגלי מלא בכל שנה בקבוצות קטנות שחולמות להפתיע, וטוריינסה הייתה עוד אחת מהן. אבל ככל שהשלבים עברו, משהו התחיל להיבנות. היא הדיחה יריבות בכירות יותר, המשיכה לשרוד, להילחם, לעקוץ ברגעים הנכונים - ופתאום מצאה את עצמה בגמר ראשון מאז 1956.
שם כבר חיכתה לה ספורטינג. לא סתם ספורטינג, אלא אחת הקבוצות החזקות במדינה. הדאבליסטית מאשתקד, עם שחקנים בינלאומיים, סגל עמוק ותקציב שלא דומה בכלל לזה של היריבה מהליגה השנייה. להזכירכם, המועדון מהבירה הודח רק ברבע גמר ליגת האלופות (לפיינליסטית ארסנל). אחת מ-8 הקבוצות הטובות באירופה אם תרצו.
אבל הכדורגל, שוב, החליט לצחוק על כולם. זה קרה כבר אחרי ארבע דקות. קרן של טוראנסה יצרה ערבובייה ברחבה, לאו אסבדו המשיך בנגיעה קטנה, וקווין זוהי, כמעט משום מקום, הופיע מאחורי ההגנה ונגח לרשת. 0:1 לטוריינסה.
התגובה באצטדיון הייתה שילוב של הלם ובלבול. ספורטינג אמורה הייתה לשלוט במשחק הזה מהרגע הראשון. במקום זה, היא מצאה את עצמה רודפת אחרי קבוצה מהליגה השנייה שכבר התחילה להאמין.
רן קדוש הברזילאי
מאותו רגע, המשחק הפך למצור, שכלל מטווח ירוק ואין ספור החמצות של לואיס סוארס. אבל בכל פעם מחדש הופיע האיש שהפך לגיבור הגדול של הגמר: לוקאס פאיס. השוער הברזילאי של טוריינסה סיפק תצוגה שתיכנס לדפי ההיסטוריה הדי ריקים של המועדון. הוא עצר בעיטות מקרוב, יצא מושלם לכדורי גובה, הדף ניסיונות מסוכנים ושידר רוגע בלתי נתפס.
ועדיין, האיכות של ספורטינג הייתה שם. בדקה ה-54 הגיע השוויון. מקסי אראוחו לחץ את ההגנה, הכדור הגיע לסוארס, והחלוץ הקולומביאני הסתובב בתוך הרחבה ושלח כדור חד לרשת. 1:1. זה היה הרגע שבו כולם היו בטוחים שהסיפור נגמר. בדרך כלל, שם בדיוק הקבוצות הקטנות נשברות. הן נותנות שעה הירואית, סופגות, ואז מגיע המבול. אבל טוראנסה סירבה להתפרק.
להפך. ככל שהזמן חלף, היא העזה יותר. ספורטינג אמנם שלטה בכדור, אבל השער הרגיע אותה והקצב ירד. ההחמצות התחילו להצטבר. שער של ג'ני קאטאמו נפסל בנבדל, היולמנד נעצר אצל פאיס, ובצד השני טוראנסה התחילה לאיים במתפרצות.
פתאום, במקום להרגיש כמו נמושה שמחכה לשריקה ורוצה לעקוץ בפנדלים, היא נראתה כמו קבוצה שמאמינה שהיא יכולה לנצח, וכמעט כבשה רגע לפני שהמשחק נכנס להארכה. ב-30 הדקות הנוספות, המשחק הפך לכאוס מוחלט. העייפות פתחה שטחים, השחקנים התחילו לקרוס פיזית, וכל התקפה הרגישה כמו רגע שיכול להכריע. שער נוסף של טוריינסה נפסל בגלל נבדל, טרינקאו המשיך לנסות, ופאיס המשיך לספק הצלות בלתי נתפסות.
ואז, בדקה ה-113, הגיע הרגע שייכנס לנצח להיסטוריה של המועדון. איסמעיל סיידי פרץ לרחבה במהירות, חלף על פני ההגנה, ומקסי אראוחו הכשיל אותו. השופט לא היסס. פנדל. כרטיס אדום. כל הספסל של טוריינסה קפץ לשמיים.
השבוע הטוב בעולם?
אל הכדור ניגש סטופירה, דמות מושלמת לרגע כזה. בלם בן 38 מכף ורדה שכבר כיכב בשבוע שעבר ברשתות החברתיות אחרי שהזימון שלו למונדיאל, בו צפה עם חבריו, הפך ויראלי. מישהו שכבר ראה הכול בקריירה, ועכשיו קיבל הזדמנות להפוך לאגדה במועדון צנוע מהליגה השנייה בפורטוגל.
הוא לקח נשימה ובעט. הרשת רעדה. 1:2 לטוריינסה. מה שקרה אחר כך כבר היה רגש טהור. שחקני ספורטינג הסתערו קדימה בפאניקה. רואי סילבה עלה לקרן האחרונה. כל כדור לרחבה הרגיש כמו התקף לב עבור האוהדים ביציעים. אבל טוריינסה לא נשברה. היא הרחיקה עוד כדור ועוד כדור, נלחמה על כל סנטימטר, ואז הגיעה השריקה.
שחקנים קרסו על הדשא. אוהדים בכו ביציעים ובפורטוגל הבינו שהם ראו משהו שלא קרה מעולם. כי זה לא עוד "סיפור סינדרלה”. זה הישג היסטורי אמיתי. זו קבוצה מהליגה השנייה שזוכה בגביע, מגיעה לאירופה, ואולי, רק אולי, עוד תסיים את העונה גם עם עליית ליגה.
בכדורגל המודרני, שבו הכסף כמעט תמיד מנצח והפערים רק הולכים וגדלים, סיפורים כאלה כבר כמעט לא קיימים. לכן כל פורטוגל התאהבה בטוריינסה בבת אחת. היא הזכירה לכולם למה עדיין שווה להאמין בניסים. כי לפעמים, פעם בכמה שנים, מגיע ערב שבו כל ההיגיון קורס. וכך היה.
הקשר הישראלי
טוראנסה העפילה כאמור ישירות לליגה האירופית, מה שסיבך את בנפיקה. החבורה של ז'וזה מוריניו שסיימה עונה בלתי מנוצחת במקום השלישי תצטרך לעבור 3 שלבים על מנת להעפיל במקום לעלות אוטומטית.
במקרה בו הפועל באר שבע תזכה בגביע, בית"ר ירושלים תהיה זו שתלך למפעל השני בחשיבותו ביבשת ויש סיכוי לא קטן שהיא זו שתצטרך להתמודד מול הנשרים מהבירה בסיבובי המוקדמות.