"לא נשתוק". המסר של השדר הארגנטינאי-יהודי שהפך לוויראלי
דודתו של הרנן פלר, הקול המזוהה בארגנטינה, נחטפה לעזה במתקפת הטרור של ה-7.10. מאז הוא מקדיש את השידורים שלו לחטופים. בראיון לערוץ הספורט הוא אומר: "הגיע הזמן שאנשים יפקחו עיניים. לא אפסיק לדבר עד שיחזרו כולם. כשהייתי קטן הייתי מתבייש להיות יהודי, היום אני גאה"
"עברו כבר 36 ימים מאז הטבח ב-7 באוקטובר בישראל. אנחנו ממשיכים לגנות בתוקף את ארגון הטרור חמאס. יש 239 בני אדם חטופים, מהם 22 בעלי אזרחות ארגנטינאית. אנחנו דורשים שהם יחזרו הביתה, שיחזרו למשפחות שלהם.... אל תהיו בשקט, הרימו את הקול. אתם לא מרגישים אשמים מכך שאתם שותקים? אתם לא מרגישים בושה? לשתוק שווה ערך ללשתף פעולה. תחזירו את אופליה, תחזירו את כל החטופים".
כך פתח הרנן פלר, אחיין של אופליה רויטמן, אחת מבין 239 החטופים בעזה, את השידור בין בוקה ג'וניורס לניואלס אולד בויס באצטדיון הבומבונרה בסרטון שהפך לוויראלי. כך הוא גם הוא פותח כל משחק מאז מתקפת הטרור המבחילה של ה-7.10. לא מובן מאליו עבור השדר שהפך לקול המזוהה ביותר עם הכדורגל הארגנטינאי. "המסר שלי הוא שאנשים ירגישו שהם לא לבד", הוא מספר בראיון לערוץ הספורט.
הרנן, קודם כל, אתה יודע מה קורה כאן בישראל עם הסרטון שלך ומה שאמרת אתמול במשחק?
"כן, הגיעו אלי קצת החדשות מחברים שונים ומהמשפחה. אתמול בן דודי המבוגר, פבלו, אמר לי 'הרני, אתה בכל מקום'. גם הרבה חברים מישראל וחברים מכאן (ארגנטינה) שזה הגיע אליהם מישראל סיפרו לי קצת מה קורה. האמת, אני לא יודע מה קרה שהפעם זה השפיע כל כך כי אני עושה את זה כבר הרבה משחקים. אם מה שעשיתי יעזור קצת יותר, אני שמח מאוד".
ספר לי קצת על דודה שלך אופליה כבן אדם
"דודה שלי עזבה את ארגנטינה עם דוד שלי ושלושת בני הדודים שלי בשנת 1985 ישירות לקיבוץ ניר עוז, שם הם גרו כל החיים עד ה-7 באוקטובר. בני הדודים שלי, בגלל שהם כבר קצת יותר גדולים והקימו משפחות, עברו לגור במקומות אחרים בישראל. מעבר למרחק שמפריד בינינו, היחסים עם דודתי אופליה ועם בני הדודים שלי והילדים של בני הדודים שלי תמיד היו מאוד קרובים. אנחנו מתראים די הרבה, לא כל הזמן כי זה לא קל, אבל לבר מצוות של הילדים שלי הם הגיעו או במכביה אנחנו מתראים, או בחופשות משפחתיות, בטיולים ובספטמבר של השנה שעברה דודתי אופליה ודודי הקטור באו לכאן לבואנוס איירס לחודשיים כדי לטייל וחלקנו הרבה דברים. הם באו לראות את הילדים שלי עושים ספורט, הלכנו לאכול, חגגנו את ראש השנה, והקשר היומיומי קיים. לאמא שלי אין אחים והיא תמיד אמרה שדודתי אופליה הייתה אחותה המאומצת. גם אני בקשר איתה, לא בכל יום, אבל אנחנו שולחים הודעות אחד לשני ואנחנו מדברים, ומאז 7 באוקטובר זה לא קורה עוד. אבל כל יום אני ממשיך לכתוב לה בוואטסאפ, כך שביום שהיא תחזור, היא תקרא את כל מה שקרה וכמה שאנחנו מתגעגעים אליה ושאנחנו מחכים לה".
אתה היית בקיבוץ?
"כן, אני הייתי במכביה אחת ב-1993. אני כבר קצת זקן. ב-97' עשיתי תוכנית 'תפוז'. הלכתי עם קבוצת חברים והיה מאוד יפה בקיבוץ. בפעם האחרונה שאשתי והבת שלי נסעו לפני שלוש שנים, דודה שלי כבר לא כל כך התלהבה שהן יגיעו לקיבוץ. בכל זאת הן הלכו, סיירו שם, בעיקר בשביל ביאנקה, ביתי, שלא הכירה אותו, אבל אז כבר לא מצא חן בעיני דודה שלי כל כך שנלך לקיבוץ. זה הפחיד אותה קצת להיות כל כך קרובים לרצועת עזה. אבל כן אני מכיר אותו ונזכר בו הרבה. למעשה, כשכל זה קרה, חיפשתי את אלבום התמונות שלי מאותה תקופה ומצאתי המון תמונות עם דודה שלי ועם בני הדודים שלי שם בקיבוץ".
מה אתה יודע על מה שקרה ב-7.10? מה קרה לאופליה באותו יום?
"היו אזעקות, לפי מה שסיפר לי דוד שלי, ובאותו רגע דודה שלי הלכה למרחב המוגן שלה והייתה בקשר עם בני הדודים שלי. בן הדוד שלי פבלו אמר לה להישאר רגועה, שכמו בהרבה פעמים אחרות, זה בטח יעבור עוד רגע. כמובן בלי לתאר לעצמו את כל מה שקרה בסופו של דבר. הם היו בקשר כל הזמן, התכתבו, שלחו הודעות, 'טוב תשארי רגועה'.. עד שבאיזשהו שלב דודה שלי אמרה לו שמשהו מוזר קורה, שהיא שומעת שזה כבר לא כמו תמיד. ובן דוד שלי אמר לה 'תנמיכי את הווליום של הטלפון, אל תשלחי הודעות קוליות, שימי את הטלפון על רטט ונמשיך להתכתב'. אחרי שעבר קצת זמן, בת דודה שלי באחד הראיונות שעשתה בישראל, השמיעה הקלטה שבה שומעים את דודה שלי אומרת 'הם פה'. ובהודעה אחרי זה שבן דוד שלי שלח שדודה שלי כבר לא ענתה. היה וי אחד בוואטסאפ וזה היה כנראה הרגע שנכנסו ולקחו אותה, ויש סרטון שבו בן דוד שלי פבלו מראה איפה יש עשר יריות בדלת של המרחב המוגן וקצת דם על הרצפה. ומצאו בתוך החדר ערכת עזרה ראשונה עם דברים שכנראה שימשו כדי לטפל בדודה שלי שכנראה נפצעה ואנחנו לא יודעים איזו פציעה, איפה או באיזו חומרה, אבל מה שמניח בן הדוד שלי, ומה שכולנו חושבים, זה שאם זו הייתה פציעה חמורה, הם היו משאירים אותה לשכב שם, הם היו הורגים אותה, אז הם לקחו אותה ככה כמו שהיא הייתה".
ומה הסיטואציה עכשיו? יש מישהו שנמצא אתכם בקשר, שמדבר אתכם, מישראל או מארגנטינה?
"עם בן הדוד שלי ובני הדודים שלי אנחנו בקשר כל הזמן והם מספרים לנו קצת על הכל. הם גם עסוקים בלדאוג להמון דברים כי, למשל, אשתו של אחד מבני הדודים שלי עכשיו באילת עם 200 האנשים שניצלו והם חיים כמיטב יכולתם שם והיא עוזרת שם קצת עם אחת הבנות שלה".
"אני גם לא יכול כל הזמן לשאול אם יש חדש, כי אני בטוח שכשיהיו חדשות טובות, זה מה שאנחנו מקווים, אנחנו נהיה הראשונים לדעת עליהן. אני יודע שלבן הדוד שלי היו פגישות ויש לו מידע תמידי, אבל אין הרבה מידע, וגם בשבוע שעבר היו כמה קרובי משפחה של חטופים בפגישה עם נשיא ארגנטינה, עם אלברטו פרננדס, ועם קפיירו שהוא השר, והם סיפרו להם קצת על הסיטואציה, על איך הם, אבל אין חדשות בכל רגע ובכל זמן".
אני רואה כל מה שאתה עושה עבור אופליה ועבור כל החטופים. ראיתי את הסרטון שעשית עם שחקנים.. היה קשה לשכנע אותם להשתתף? היה מישהו שלא רצה להשתתף?
"לא, האמת שכל מי שאמרתי לו, אמר לי 'כן' מיד. כשאני אומר שהם אפילו לא שאלו למה. הם לא היססו לעשות את זה ולעזור לי והאמת שעבורי זה היה מאוד מנחם. זה שימח אותו מאוד שהם היו יכולים להצטרף לזה, כי את יודעת שהכדורגל מקרב הרבה אנשים ומרגש הרבה אנשים, וכשהשחקנים הראשיים, במקרה הזה שחקני כדורגל, או קולגות שלי, עיתונאי ספורט, ובמקרה מסויים גם זמר שהשתתף... הם עושים את זה וזה יוצר הרבה השפעה. אז לא היה לי מישהו שאמר לי 'אני לא עושה את זה', אולי מישהו לא ענה לי ולא הענקתי לזה יותר מידי משמעות והמשכתי הלאה כי אני גם לא מתכוון להגיד 'בבקשה' בשביל לעשות דבר כזה. אני מזמין, אם מתחשק לך אני מוסיף אותך ואם לא מתחשק לך, לעולם לא אכתוב לך כדי לבקש שוב. אבל האמת שהיתה היענות טובה".
שמעתי מה אמרת אתמול במשחק, ובאופן כללי כל מה שאתה אומר שמשחקים שאתה משדר. זה משהו שיוצא לך מהלב באותו רגע או שזה משהו שאתה כותב לפני? נתנו לך אישור להגיד את הדברים?
"בפעם הראשונה שאמרתי את זה, זה חשוב לספר את זה. מה שנראה במשחק בין בוקה לניואלס... עשיתי את זה ברדיו שבו אני מקריין. אני גם מקריין בטלוויזיה, אבל בגלל שברדיו הזה לא רואים, הבן שלי, כל פעם שאני עושה משהו כזה ברדיו, הוא שם לי את הקול עם התמונות. אז זו לא קריינות בטלוויזיה, גם אין לזה קשר במקרה הזה לערוץ ששידר את המשחק. זה משהו מהרדיו. ברור שביקשתי אישור, זו תחנה שנקראת "d sports radio". שמהיום הראשון יש לי את האפשרות להביע את עצמי ולהגיד מה שמתחשק לי. כמובן שתמיד עם התמקדות בלגנות טרור ולבקש את החטופים ולא להתעכב על דברים אחרים שלא חשובים עכשיו. יש לי את התמיכה והחופש כדי שאוכל לעשות את זה ובכל פעם שמתחשק לי, אני משנה קצת את הנאום ואני משנה דברים או מוסיף דברים חדשים. אני מכין את זה ביום המשחק, קצת לפני. אני מכין את מה שאני עומד להגיד ואני רושם לי כמה נקודות כדי שברגע שאני אומר את זה, כשזה מעורר אצלי הרבה רגשות והרבה עצבים, אוכל להגיד את זה בבירור ולהעביר בבירור את המסר שאני רוצה להעביר. אז אני רושם את זה על דף נייר ואני מוסיף לזה קצת ידע וקצת מהחותם שלי כדי שהמסר יובן בבירור ושאוכל לעשות את זה. אני אסיר תודה במקרה הזה ל-'d sport radio' וכשאני משדר בטלויזיה ל-TyC Sports, שאלה המדיות בהן אני עובד ושנתנו לי את החופש לעשות את זה ולהביע את עצמי ולנסות להעלות את המודעות בקרב האנשים שנמצאים בצד השני שזו לא מלחמה. שאולי עכשיו זה הפך למלחמה, אבל שזו היתה פעולת טרור נגד אזרחים ושאנחנו מבקשים את חזרת 239 החטופים. בעיקרון התביעה מארגנטינה היא עבור הארגנטינאים ואני ספציפית עבור דודה שלי, אבל אם מחר דודה שלי תחזור, אני אמשיך לעשות את זה עד שיחזרו כולם".
איזה תגובות אתה מקבל?
"תראי, בטוויטר אני לא משתמש יותר. השתמשתי בו וב-7 לאוקטובר, כשקרה מה שקרה ועוד לא ידענו על דודה שלי, אני כתבתי משהו על החמאס והקללות שקיבלתי היו יוצאות דופן. טוויטר זו רשת חברתית די מרושעת ונוראית וכשאתה קם יום אחד בבוקר ואומר 'יום טוב', יש מישהו שכועס עליך ואומר 'למה יום טוב אם פה יורד גשם?', אז החלטתי לא להשתמש יותר בטוויטר. אני משתמש באינסטגרם ושם, למרות שעוקבים אחריי הרבה אנשים, זה רמה אחרת של אנשים שנחשפים אליך. למרות שעכשיו גם משפיעה קצת האנטישמיות, הבורות ועוד הרבה דברים".
"עכשיו, כשיצא הסרטון הזה והיתה לו השפעה רבה בישראל ושהוא התחיל להתפשט ללא גבולות לכל מקום הרוב הגדול, 80-90 אחוז היו אנשים שהודו לי. שלחו לי הודעות אנשים שאני לא מכיר שהיו נרגשים כי הם מרגישים שמלווים אותם מרחוק. חושבים בישראל שרק האנשים בישראל מתעסקים בזה, אז אלו הודעות שמנחמות אותי ומשמחות אותי שאנשים לא מרגישים לבד. אבל גם הגיעו אלי המון הודעות, המון. פרו פלסטיניות ושהיהודים הם ככה והיהודים הם כאלה - אני עושה בלוק, ושילכו לכתוב במקום אחר".
אתה חושב שזה יכול לעזור במשהו?
"אני מאמין שהמסרים שלי, כשאני אומר מה שאני אומר... זה לא יגרום לחטופים לחזור. אני לא חושב שחמאס יביעו סולידריות עם המסרים שלי. אבל כן אני מאמין שהמסרים שלי גורמים להרבה אנשים שהרגישו לבד, להבין שהם לא לבד. שהרבה אנשים שלא מבינים בנושא או לא מתעניינים בו או שלא אכפת להם ממנו, יוכלו לפקוח את העיניים ולהבין קצת יותר במה כל זה עוסק. אבל המסר שלי... אני לא יודע אם יש לו מטרה אחת. יש לו מטרה ברורה שהיא לנסות להעלות את המודעות ושאנשים ידעו שמהמקום שלי, ומהעבודה שבה אני נמצא, אנחנו לא שותקים, אנחנו מחויבים ואנחנו רוצים שהחטופים יחזרו כולם לבתיהם".
לסיום, אני רוצה לשאול אותך איך זה להיות יהודי בארגנטינה בימים האלה? כי אני רואה כל מה שקורה באירופה ואני מאמינה שזה לא פשוט להיות יהודי היום
"זה לא פשוט, אף פעם זה לא היה פשוט. כשהייתי ילד, בגיל 12, 14, 15, הייתי קצת מתבייש להגיד שאני יהודי, הייתי מעדיף להימנע מזה כשהייתי באיזשהו מקום או סביבה שלא הייתה יהודית. היום, כשהתבגרתי ואני יותר גדול ויש לי מסלול בחיים, אני אומר עם הרבה גאווה שאני יהודי, זה לא מפחיד אותי. אני מרגיש מאושר להגיד את זה. מה שקורה לנו, עם המרחק מישראל, נוגע בכולנו. לפעמים אנחנו חושבים 'איך יכול להיות שישראל מעוררת אותנו, היהודים, כל כך'. אני, שהייתי שם רק פעמיים בחיים, אבל זה שהלכתי לבית ספר יהודי, שעשיתי שבת, החגים, ראש השנה, יום כיפור, וכל המנהגים שקשורים לתרבות שלנו ולהוויה שלנו גורמים לי להרגיש המון אמפתיה לישראל, המון אמפתיה ליהדות, לדת שלנו. ולמרות שאני לא דתי, אני כן יהודי. והיום זה גורם לי לגאווה ואני לא מחביא את זה ואני מפרסם את זה ברשתות ואני אגן תמיד ואלחם נגד אנטישמיות או נגד הבורות. אני חושב שנגד האנטישמיות זו מלחמה אבודה. אני אנסה שזה שלא מתעניין או זה שמחזיק במידע שגוי יוכלו לפקוח מעט את העיניים ולנסות להבין שזה היה טבח, שזה היה נגד אוכלוסייה אזרחית. שזה ארגון טרור שמדכא את החיים ושאחר כך, כשזה יפתח והחטופים יחזרו לבתיהם, וכשכל זה יירגע מעט, אחר כך נדבר על הבעיות האחרות שקיימות. אבל עכשיו הפוקוס צריך להיות על זה. אין 'אבל', אין תחום אפור. זה טרור וצריך להוקיע אותו".
יש משהו נוסף שתרצה להגיד?
"לא. אני מודה לך מאוד על ההזדמנות, על השידור של זה, כדי שאנשים ידעו במה זה עוסק. הוידאו הזה שעשיתי, או הנאום הזה שעשיתי, אין לזה קשר לכדורגל הארגנטינאי, אין לזה שום קשר לבוקה, זה שלי ואני אומר את זה ברדיו, איפה שאני עובד ואיפה שנותנים לי את החופש לעשות זאת. הלוואי שהכדורגל הארגנטינאי יום אחד יפגין ויגיד את זה גם, אבל זה משהו שלי, מהרדיו או מהערוץ בהם אני עובד שנותנים לי לעשות את זה".