שיר אהבה לכדורגל: סיפורו של "ואלה שמות"

הטורניר נשכח, השיר נצחי: 7 שנים למותו של אריק איינשטיין

אבישי סלע
א א א א ( שנה גודל )
תחילת כתבה

מונדיאל 1990 לא ייזכר בתולדות המשחק כפסגה. לדעת רבים, מדובר באליפות העולם החלשה ביותר ההיסטוריה: הטורניר שנערך באיטליה נחקק בתודעה בשל ריבוי המשחקים המאופסים, קרבות הפנדלים המרובים (כולל במשחק הגמר) ובעיקר - כדורגל משעמם. מאוד לא חייתי או הרפתקני.

אבל, למרות הכל, דבר אחד טוב יצא ממנו: הוא הביא לעולם את אחד משירי הכדורגל הטובים שנכתבו בעברית. קראו לו "ואלה שמות", ובמלאת שבע שנים למותו של אריק איינשטיין, ביחד עם העובדה שאחד מגיבורי השיר - דייגו ארמנדו מראדונה - הלך לעולמו אתמול, יצאנו לספר את סיפורו.

לידתו של השיר, כאמור, בציפייה לטורניר הגדול. מספרים שעלי מוהר (גם הוא כבר ז"ל) קיבל השראה משירו בשם "צ'ייקובסקי (ורוסים אחרים"), אותו ביצע דני קיי בשנת 1941 במסגרת מחזמר. בשיר, הזכיר קיי שמות של 50 מלחינים רוסיים, בסגנון שנע בין שירה קלאסית לבין "ראפ" - דקלום בקצב. מוהר היה אוהד כדורגל גדול, כמו גם האיש שעבורו כתב את השיר - אריק איינשטיין.

הפזמונאי הישראלי הגדיל לעשות, וחיבר לא פחות מ-141 כדורגלנים מ-21 מדינות שהשתתפו במונדיאל (מתוך 24; שלוש נבחרות לא זכו לייצוג - ארצות הברית, איחוד האמירויות ודרום קוריאה), כמו גם ממדינה אחת שכמעט והגיעה אבל הודחה: ישראל.

שמו של השיר נבע מהמילים שפתחו את ספר שמות התנ"כי - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". לאחר שנכתב, הגיע השיר לחברם הטוב של מוהר ואיינשטיין - יוני רכטר (יבדל"א), גם הוא אוהד כדורגל לא קטן, שהלחין את השיר והפך אותו ליצירת המופת הזכורה לטוב.

זכור במיוחד מהשיר הבית האחרון: זה שבו, בסוף המסע הארוך שנע בין מערב גרמניה, ארגנטינה, קמרון, ברית המועצות והולנד, הוא חזר הביתה - אל הכדורגל הישראלי. "רק עוד אדגיש / את גדעון טיש / את שפיגל, שפיגלר, שום וקיש / את גלזר, סטלמך וסיני / אברוצקי, אלקולומברה / אמיגה, הרשליקוביץ'". בתוך המסע, שכלל (באופן טבעי לשלישייה) בעיקר שחקנים מהפועל תל אביב קבוצתם האהודה - הגיעו יוהאן קרויף, גארינצ'ה ופלה - ונגמר בחודורוב. דווקא בחודורוב, השוער האגדי שהיה גיבורם של כל בני הדור הזה.

דייגו ארמנדו מראדונה הופיע מוקדם יחסית בשיר. לא נכנס למדרגה של קרויף, גארינצ'ה ופלה - כנראה בגלל הקרבה היחסית למאורע. הוא היה אז הדבר הנוכחי, אחד הכדורגלנים הטובים בטורניר, אבל עוד לא דמות היסטורית. אולי היה צריך לתת לזה עוד זמן.

אוהד הספורט הגדול אריק איינשטיין, שכבר הזכיר בשיריו את קארים עבדול ג'אבר או דוקטור ג'יי - ביצע שיר אהבה גדול לכדורגל, למשחק היפה, לגיבוריו שהפכו לדמויות דתיות בעולם החילוני שלנו.

ואי שם למעלה, שבע שנים מאז שהוא מצא את מקומו בשמיים, הם בוודאי נפגשים עכשיו. אחד גבוה ואחד נמוך, אחד מתל אביב והשני מבואנוס איירס - אבל שני גאונים בתחומם. שני אנשים שאהבו את הספורט עצמו, שידעו להעריך את היופי בפשטות - שעשו הכל למען האהבה, שתמיד תנצח בסוף. מראדונה ואיינשטיין. דייגו ואריק.

 

מעבר לתגובות