"הסוד שלי? לפני משחק הייתי מעשן סיגריה בשביל להרגיע את העצבים ולוגם כוסית וודקה בשביל לחזק את השרירים". הציטוט הזה כנראה לא היה מתקבל בימים אלו, אבל הוא שייך לאחת הדמויות האייקוניות בתולדות הכדורגל, לב יאשין שהיום (שישי) מציינים 30 שנה למותו.
יאשין נחשב עד עצם היום הזה לאחד השוערים הגדולים אי פעם. הוא היחידי בין הקורות שזכה בפרס כדור הזהב (1963), ועל שמו קרוי התואר לשוער הטוב ביותר בעולם, שמעניק העיתון הצרפתי הפראנס פוטבול. במהלך הקריירה הענפה שלו הציל לא פחות מ-151 פנדלים ועמד על ממוצע ספיגה של פחות משער אחד למשחק.
יאשין החל את הקריירה שלו בגיל 18 ובתור חייל הצטרף ב-1949 לדינמו מוסקבה, הקבוצה של המשטרה בברית המועצות. מספרים שהוא התקשה לעלות לקבוצת הבוגרים, אז תחילה עמד בשער של קבוצת ההוקי של המועדון אותה הוביל לאליפות ב-1953. במהלך 22 השנים שלו בדינמו הוא קטף 5 אליפויות ו-3 גביעים של ברה"מ, אך את עיקר התהילה גרף בזירה הבינלאומית.
יאשין היה היה הכוכב הבלתי מעורער של ברית המועצות שזכתה ביורו הראשון ב-1960 אחרי ניצחון על יוגוסלביה. הוא גם עזר קודם לכן לנבחרת הלאומית לזכות במדלית הזהב במשחקים האולימפים במלבורן ב-1956. עשור לאחר מכן הוא הוביל את הסובייטים למקום הרביעי בגביע העולם באנגליה, מה שנחשב להישג הטוב ביותר של ברה"מ בתולדות המונדיאלים.
בעולם הוא כונה "העכביש השחור", ככול הנראה בגלל הרפלקסים המדהימים שהיו לו. יאשין היה אתלט אדיר במונחים של שנות ה-50 וה-60, היתה לו כריזמה נוטפת שעזרה לו לסדר את שחקני ההגנה וראה כמה מהלכים קדימה. "כל דבר שהוא עשה היה טופ-קלאס, למדתי ממנו המון", אמר עליו שוער אנגליה לשעבר גורדון בנקס.
לא נשכח את הזווית הישראלית. מייסדי המדינה זוכרים את ה-31 ביולי 1956, כשנבחרת ברה"מ האדירה הגיעה לאצטדיון רמת גן משולהב ב-60 אלף אוהדים. בדקה ה-66 בועז קופמן קיבל כדור במרכז המגרש, עבר כמה שחקנים רוסים והגיבה לרחבה, נחום סטלמך התרומם ונגח כדור קשתי לפינה של יאשין. ישראל השוותה ל-1:1 (ולאחר מכן הפסידה, 2:1) במוקדמות המשחקים האולימפיים. שער הניחומים של "ראש הזהב" נודע עד עצם היום הזה.
ב-20 במארס 1990, יומיים אחרי שזכה בעיטור הכבוד של המפלגה הסוציאליסטית, הלך יאשין לעולמו בגיל 60 בלבד. בטקס האשכבה נכחו פלה, אוזביו, פרנץ בקנבאוור ואגדות נוספות, יחד עם 100 אלף אוהדים שחלקו כבוד אחרון לגדול שוערי המאה ה-20.