שרופים: מה עובר על מאמני העל באירופה

חלון ההעברות של ינואר לא סיפק לנו יותר מדי מעברים גדולים. התמורות הגדולות ביותר שהיו בכדורגל העולמי היו דווקא בשוק המאמנים - יורגן קלופ וצ'אבי הודיעו שהם יעזבו את ליברפול וברצלונה בהתאמה בסיום העונה, ז'וזה מוריניו פוטר מרומא, וכל זה בזמן שנבחרת ברזיל הספיקה למנות מאמן חדש (דוריבאל ג'וניור, שם אלמוני מחוץ לדרום אמריקה) בעוד שמות גדולים כמו זינדין זידאן ואנטוניו קונטה מחכים בחוץ.

קלופ, צ'אבי, זידאן ומוריניו, בסבירות גבוהה, יישארו בלי עבודה בתחילת 2024/25. הראשון מוליך את הליגה האנגלית, השני זכה רק בשנה שעברה באליפות ספרד והשלישי הגיע להישגים גדולים עם ריאל מדריד. אם הייתם מדרגים את עשרת המאמנים הטובים בעולם לפני שנה, יש סיכוי טוב מאוד שארבעתם היו שם. מוריניו לא באמת ברמות האלה בשנים האחרונות, אבל במשך שנים היה אחד המאמנים הגדולים בכדורגל העולמי.

אולי אנחנו עומדים בפני תחלופת דור בכדורגל העולמי. זה טבע העולם. בעונתו האחרונה של אלכס פרגוסון, סר אלכס בן ה-72 לקח אליפות. ארסן ונגר בן ה-64 סיים במקום השלישי ויופ היינקס בן ה-68 זכה בליגת האלופות. היו גם מאמנים צעירים יותר, כמו יורגן קלופ בן ה-46 שהגיע לגמר, ז'וזה מוריניו בגיל 50 בריאל ורפא בניטס בגיל 53 בצ'לסי שזכתה בליגה האירופית, אבל הכדורגל העולמי נשלט בידי מאמנים בעשור השביעי או השמיני לחייהם.

היום, לעומת זאת, זה מרגיש כמו מדע בדיוני. קלופ בן ה-56 אמר שהוא לא רוצה לאמן בגיל 70, זידאן בן ה-51 לא נראה כאילו הוא רוצה לאמן שוב וגם במקרה של צ'אבי, אלוף ספרד שבשנה שעברה עוד הוכתר כ"פפ החדש", הוא נראה מותש בגיל 44. מוריניו בן ה-61 המאיס את עצמו על הכדורגל העולמי, קונטה בן ה-54 יצא מרוט מטוטנהאם ומאז יושב בבית, ואותם "מאמנים כוכבים" כמו פרגוסון, ונגר או היינקס מרגישים כמו זיכרון רחוק.

"Let’s squeeze everything out of this season and have another thing to smile about when we look back in the future.”

Jürgen’s important message to you.

— Liverpool FC (@LFC) January 26, 2024

כמה מאמנים באמת גדולים עובדים היום בשוק הכדורגל העולמי? קרלו אנצ'לוטי, אחרון הנפילים בגיל 64, הוא כנראה הראשון שבהם. אחריו נמצאים פפ גווארדיולה (שרמז מספר פעמים על עזיבת מנצ'סטר סיטי ב-2025) ודייגו סימאונה, מר אתלטיקו מדריד, אבל אין הרבה מעבר. מיקל ארטטה מאמן טוב מאוד, אבל בתחנה הראשונה שלו כמאמן בוגרים ובלי הצלחה של ממש באירופה. רוב חובבי הכדורגל כנראה לא ידעו לזהות את קולו. תומאס טוכל היה יכול להיות מין מוריניו מודרני, אבל נראה שהוא בעיקר ירש ממנו את מעבר הקבוצות התדיר ופחות את ההצלחות חרף ארון התארים המרשים.

עידן ה"יותר"
יורגן קלופ, המאמן הטוב ברשימה הזאת, הסביר מדוע הוא עוזב את ליברפול בצורה שאולי ממצה גם את קשייהם של צ'אבי, זיזו וקונטה. "פשוט נגמרה לי האנרגיה. ידעתי את זה לתקופה ממושכת. אני בסדר, אבל אני יודע שאני לא יכול לעשות את זה שוב ושוב ושוב", אמר בהודעה על עזיבתו. קלופ רק בן 56, אבל מאמן ברמות הגבוהות מאז שהגיע לבורוסיה דורטמונד ב-2008, להוציא חודשים ספורים של הפסקה בין דורטמונד לליברפול.

לואיס אנריקה, מאמן פ.ס.ז' שקפץ מברצלונה לנבחרת ספרד ואז שוב לכדורגל המועדונים, המשיך באותו הקו: "אני מבין את יורגן קלופ. מאמנים חשופים יותר מדי בעידן התקשורת ותמיד האשמים הראשונים, החשיפה הזאת מעייפת. לפעמים צריך לנוח".

כמות העבודה איתה הוא צריך להתמודד רק עולה משנה לשנה. כמות המשחקים מרגישה כמעט אינסופית, משהו שקלופ התלונן עליו בעבר, בטח בהתחשב בעומס שנוצר כתוצאה מעונות הקורונה או עונת מונדיאל החורף. הגרמני טען מספר פעמים ש"יש יותר מדי כדורגל", כשבשונה מהשחקנים אותם הוא מעלה או מוריד כל פעם בהרכב, הוא צריך להיות שם שבוע אחרי שבוע. גם במשחקים אותם נתן לעוזרו פפ ליינדרס לאמן – נוהל שנחשב חריג עד לתקופתו בליברפול – קלופ היה מעורב.

עונת 2021/22 של ליברפול, זאת שנגמרה בזכייה בגביע הליגה ובגביע האנגלי, במקום השני בליגה עם 92 נקודות ובהפסד לריאל מדריד בגמר ליגת האלופות, כללה 63 משחקים. 2022/23, עונה פחות הישגית, כללה 52 משחקים. הקבוצה שיחקה כמעט תמיד שניים או שלושה משחקים בשבוע, כל שבוע, והעומס הזה משפיע על כולם. אמנם כדורגלנים ממשיכים לשחק עד גיל מבוגר, בחסות בריאות הספורט, אך השחיקה שיש על אדם בגיל 36 שונה מאוד מזאת שיש עליו בגיל 56 מהבחינה הנפשית. עבור אנשים כמו קלופ, או צ'אבי וזידאן שהיו כדורגלנים גדולים בעצמם ונמצאים במקצוע כבר שלושים שנה בערך, זה פשוט יותר מדי.

השפעה משמעותית אחרת היא הרשתות החברתיות. ב-4 עונותיו הראשונות של סר אלכס במנצ'סטר יונייטד הוא לא זכה בתואר, ולקח לו שש שנים להגיע לאליפות, נצח. כשמסייה ונגר הגיע לארסנל, הוא איבד את הפסגה וסיים מחוץ לליגת האלופות בעונה הראשונה שלו. שניהם זכו לסבלנות שאין היום סביב מאמנים, בעידן שבו כמות האוהדים של כל קבוצה כל כך גדולה והלחץ שמופעל עליהם אחרי תוצאה רעה כל כך גדול.

מזעם בטוויטר ובאינסטגרם אחרי תיקו בחוץ, הפסד בבית או חילוף כושל ועד לעיתונאי ספורט שכל רצונם בחיים הוא עיסוק אובססיבי בפיטור והחלפת מאמנים ולא בספורט עצמו, קשה להיות מאמן. גרהאם פוטר, המאמן שהצליח בברייטון, פוטר תוך חצי שנה בה השקיע מאות מיליונים מצ'לסי והיום יושב בבית ומוזכר לעתים כמועמד למשרות אימון, אמר שהוא קיבל איומים על חייו ועל חיי ילדיו לאחר תוצאות רעות של הבלוז. הוא עדיין מקבל הון עתק מהקבוצה, והשילוב בין חוסר הדאגות הכלכליות לבין הסביבה המלחיצה הזאת, בכנות, היה מוביל כל אדם לשבת בבית.

אהבה והשפעה
למרות זאת, ראינו את המאמנים של הדור הקודם בתחנות שונות. קרלו אנצ'לוטי אימן את אברטון לפני שקפץ חזרה לריאל מדריד. מוריניו אימן את רומא אחרי שנים לא גדולות במה שהיה ניסיון אחרון להציל את קריירת המועדונים שלו, רפא בניטס מתגלגל בין מועדונים ברחבי העולם וקלאודיו ראניירי הגיע ללסטר מהתחתית לפני שהוביל אותה לאליפות. קשה לראות סיטואציה בה קלופ, פפ או זידאן מגיעים עכשיו לקבוצות מסדר הגודל הזה, אולי כי להם פחות חשוב להישאר על אותו גלגל.

לדמיין עכשיו את קלופ מגיח לחיינו שוב בבורוסיה מנשנגלדבאך, את זידאן נוחת מחר בבוקר בליל או את קונטה מחליף את ז'אן פיירו גספריני באטאלנטה מרגיש חריג לחלוטין. אולי זה מטעמי "נוחות" או אגו, אבל ייתכן שהסיבה היא קצת אחרת – ההשפעה של מאמנים היום, בעידן הכסף הגדול, קטנה בהרבה ממה שהיא הייתה בעבר.

אמנם פפ גווארדיולה המאמן הטוב בעולם כרגע, אבל גם מנואל פלגריני ורוברטו מנצ'יני זכו באליפויות עם מנצ'סטר סיטי. תומאס טוכל זכה באליפויות בגרמניה וצרפת, אבל זה מרגיש כאילו גם אם כל אחד מקוראי שורות אלה יעמוד על הקווים של באיירן מינכן ושל פריז סן ז'רמן הוא יהיה הפייבוריט. כיום, למעשה, ב-3 מ-5 הליגות הגדולות של אירופה (אנגליה, צרפת וגרמניה) האלופה ידועה עוד לפני שהתחילו לשחק. מנצ'סטר סיטי אמנם לא מוליכה כרגע את הליגה האנגלית, אבל גם אוהדי ליברפול האדוקים ביותר יגידו לכם שהיא הפייבוריטית.

בספרד, במשך 20 שנה, זה בין ברצלונה וריאל מדריד, להוציא הבלחות של אתלטיקו. איטליה אמנם פתוחה, אבל גם זה לאחר עשור בשליטת יובנטוס, שעשתה כל טעות אפשרית כדי לאבד את הפסגה. אם הכל צפוי והרשות נתונה, למה המאמנים צריכים לבזבז זמן? יש הבדל אמיתי בין 4:2:3:1 ל-4:3:3 כשיש שם קבוצה שעשירה יותר ממך בפער מטורף?

ההישגים של קלופ בליברפול (עם התחרות של מנצ'סטר סיטי והמדינה שמגבה אותה) או של צ'אבי בברצלונה (כשהוא מתנהל תחת משבר כלכלי כבד ומצליח להצמיח מספר מדהים של שחקנים צעירים במועדון הלחוץ בעולם) אדירים. התחושה היא שהם הוציאו מים מהסלע. בשלב מסוים, עם כל הלחץ מסביב, נשבר להם. אנחנו אוהבים להציב מאמנים בראש המערכת, כי הם באמת כאלה, אבל יש גבול למה שהם יכולים לעשות.

קלופ, צ'אבי, זידאן וקונטה הרגישו אותו. גם יוליאן נגלסמן בן ה-34, שמונה למאמן גרמניה ולא בחר להגיע לקבוצה לאחר שפוטר מבאיירן מינכן, או לוצ'יאנו ספאלטי, שרשם עונה מדהימה בנאפולי ולאחר מכן קפץ לנבחרת. בכדורגל הנבחרות כל נושא התקציב לא באמת רלוונטי, כמות העבודה נמוכה יותר ואפשר להגיע ליותר הישגים. לכן גם ליונל סקאלוני או דידייה דשאן, המאמנים שהגיעו לגמר המונדיאל האחרון, לא ששים לקפוץ לכדורגל המועדונים. אין סיבה.

למרות זאת, עדיין יש מעט אוטוריטות. אפשר לחלק אותן לשתיים – כאלה שמזוהים ומחזיקים את המועדון אותו הם מאמנים ברמות הגבוהות, כמו ז'אן פיירו גספריני באטאלנטה או דייגו סימאונה באתלטיקו מדריד, כשהם בעלי שליטה מוחלטת במועדון. אתלטיקו לא תהיה אותו דבר בלי צ'ולו, אבל היא מרגישה כמו מועדון שהגיע לתקרה שלו כאחד שלוקח אליפות פעם בכמה שנים, מגיע לשלבים המאוחרים בליגת האלופות, אבל לא תאגיד ענק בעל מאות מיליוני אוהדים ברחבי העולם.

הסוג השני שייך לפפ ואנצ'לוטי, והוא אולי נותן לנו תקווה בקשר לשובם של המאמנים הכוכבים. ברגע שאתה מאמן את מנצ'סטר סיטי, ברצלונה, ריאל מדריד או באיירן מינכן, כל העיניים עליך. קשה להיות דמות אפורה בתפקיד שדורש כל כך הרבה התמודדות עם התקשורת ועם אגו של שחקנים, וגודל החליפה פשוט יוביל לכך שאנשים יצמחו לתוכה. מעבר לזה, יכול להיות שעוד נראה את קלופ, צ'אבי, זידאן, קונטה, ספאלטי, נגלסמן, האנזי פליק, יואכים לב וז'ולן לופטגי שוב על הקווים. פשוט כי החיידק הזה של הכדורגל, בטח במקרה של אנשים שהפכו אותו למקצוע הכי טוטאלי שיש, יותר גדול מכל הסבר רציונלי שאפשר לכתוב.