אין מה להשוות: מסי הטוב בעשור, ובפער
מספיק עם האיזונים, די עם ההסתייגויות ולא צריך להמציא השוואות, ליאו מסי השחקן הטוב ביותר בעשור החולף בפער עצום מכל היתר. זוג עיניים והיגיון בריא יספיקו כאן, אבל גם המספרים מראים איך הפרעוש התבסס לאורך שנים ככדורגלן המשמעותי ביותר בעולם
"אחד משני השחקנים הטובים בעולם", הגדירו אותו לאורך העשור האחרון מסקרי הענף באשר הם, כמו פוחדים מה יגידו אנשי "החצי השני". עד לפני קצת פחות מחודש, לכריסטיאנו רונאלדו הייתה כמות זהה בארון של כדורי זהב, הפרס האישי היוקרתי ביותר. את גל הביקורת על הישגיו בנבחרת ארגנטינה והספקות אם היה מצליח "מחוץ לחממה" אפשר לשמוע עד עצם היום הזה. ובכן, רגע לפני שהעשור ננעל, הגיע הרגע לפוצץ את הבועה ולומר זאת בפה מלא, ללא מורא: ליונל מסי הוא שחקן הכדורגל הטוב בעולם, וזה אפילו לא קרוב. וכן, תאמינו או לא, הוא גם האנדרייטד מספר 1.
לפני שנמשיך וכדי שלא יהיה צל של ספק, בואו נבהיר (זו גם תהיה הפעם האחרונה ששמו יוזכר בטקסט): כריסטיאנו רונאלדו הוא בעצמו שחקן עצום והיסטורי. אבל הוא לא ליונל מסי. והוא אף פעם לא היה באותו איזור חיוג. וכל עיתונאי, שדר, פרשן וגם אושיית רשת חברתית – לפחות כל אחד עם זוג עיניים והיגיון בריא – יודע את זה. וכל עיתונאי/שדר/פרשן שכן הזכיר אותם באותה נשימה, אפילו אם לפעם אחת בלבד, עשה זאת מסיבה פשוטה: הוא שיחק את המשחק, "תידלק" את הסיפור ודאג לטראפיק/רייטינג.
כי כמו ליונל מסי, מאז לקח פיקוד על ברצלונה אי שם בקיץ 2008, לא היה (וספק גדול מאוד אם פעם יהיה). שחקן שהוא גם המסיים וגם המוסר וגם הדריבליסט הטוב בעולם. שחקן שנראה כאילו 80 אחוז מהזמן הוא בכלל משוטט על המגרש ועדיין מסיים עם מספרים דמיוניים. שחקן שמכל משחק שלו אפשר לייצר קליפ היילייטס, אפילו אם לא כבש או בישל. שחקן שמצא את הרשת יותר פעמים במדי בארסה מאשר המדורגים שני, שלישי ורביעי – ביחד. שחקן שהוא תכלס צ'אבי, רובן, רונאלדו (לא אמרנו איזה...) ולבנדובסקי – ביחד. שחקן שאולי הגיע הזמן שכולם יתחילו להעריך אפילו יותר.
כן, אני מבין. זה לא מגניב לאהוב את ליונל מסי. זה ברצה. ובר מצווה. והקבוצה של המדינה. ועוד שלל ארוך של שטויות שהפכו גם את אוהבי המשחק ומסקרי הענף (לפחות בישראל) לאדישים כלפי שחקן שאולי לא יראו שוב, כמו לוקחים אותו כמובן מאליו. ברצינות, נסו לפשפש בזכרונכם: מתי בפעם האחרונה ראיתם טקסט על ליאו מסי או כתבת צבע בטלוויזיה שנוגעת בצורה לא מסתייגת בתופעה שעומדת מול עינינו? באופן כזה שמאדיר אותו? ובכן, אני לא יודע חד-משמעית את התשובה, אבל התחושה היא שזה לא קרה מספיק לאורך העשור החולף. הסיבה לכך היא כי זה לא מגניב. כי עדיף לדבר על אטאלנטה, פרנקפורט או על לודוגורץ, זה הופך אותך "מבין יותר" ו"איש אשכולות". ובכן, גם זה לא מגניב.
אז הנה אני, מוכן לספוג אחת בשביל הקבוצה. אהיה "לא מגניב" ואאדיר את ליונל מסי. כי הוא הרוויח זאת ביושר. כי מגיע לאדם שנעריך אותו "בעודו בחיים" ולא רק אחרי שתלה את הנעליים. אני לא אוהב מספרים יבשים, אני מודה. רק בגלל מספרים יבשים וקצת "שפיץ של הנעל" תודלקה שוב ושוב אותה השוואה (שעליה, כאמור, לא נדבר פה יותר). ובכל זאת, נראה שאין ברירה.
אז בואו נדבר קצת מספרים, על ההשפעה של ליאו מסי. על היותו, ללא גרם של ספק, ה-MVP בכדורגל העולמי כבר עשור שלם. לא רק השחקן הכי טוב, בפער ניכר, אלא גם זה בעל הערך הרב ביותר עבור קבוצתו. נתחיל עם ברצלונה.
מועדון הפאר לפני מסי עמד על 16 אליפויות וגביע אירופה אחד ב-100 שנות קיומו. מועדון הפאר מאז הופעת הבכורה של מסי אי שם בעונת 2004/5 צבר 10 אליפויות וארבעה גביעי אירופה (8 ו-3 כאשר הוא הכוכב הבלתי מעורער). כן, בארסה הייתה לפניו ותהיה אחריו, אבל כך בדיוק נראית השפעה של "שחקן של פעם בחיים". בעוד ליגת האלופות זהו למעשה מפעל גביע ומכאן כזה שגם בנוי על לא מעט תזמון נקודתי ומזל, בתחרות ממושכת כמו ליגה, איפה שהדומיננטיות באמת באה לידי ביטוי לאורך זמן, כמעט שאין אח ורע למה שעשתה ברצלונה-של-מסי עם שמונה אליפויות ב-11 עונות. ועם כל הכבוד לרצפים המרשימים של יובנטוס ובאיירן מינכן, בארסה-של-מסי עשתה זאת כשמולה יריבה עצומה, אחת שבעצמה עשתה היסטוריה בעשור היוצא.
ואם אנחנו כבר כאן, אולי נפוצץ עוד בועה. ברצלונה היא כבר די הרבה זמן לא כל כך גדולה. כן, ברור, היא עדיין אחת הטובות בעולם כי בכדורגל העולמי העשירות מאושרות, אבל ימי גווארדיולה, צ'אבי ואינייסטה עברו-חלפו להם מזמן (וגם בהם מסי היה הכי טוב, בפער). כיום, ברצלונה היא עוד קבוצה טובה, שמתברגת בטופ בזכות שחקן אחד בלבד. והמספרים מגבים זאת.
שעריו של מסי בעונה שעברה, שהסתיימה באליפות, סידרו באופן ישיר 31 נקודות, שבלעדיהן ברצלונה הייתה מסיימת במקום השישי ועם הכרטיס היוקרתי לליגה האירופית. בכל סטטיסטיקה אפשרית הקשורה בהתקפה – שערים, בישולים, בעיטות למסגרת, יצירת מצבים ועוד ועוד – הוא הוביל את הקבוצה. כמעט בכל הנתונים – למעט אחד – הוביל את הליגה הספרדית כולה. שוב, אין לזה אח ורע.
את העונה הנוכחית פתחה אותה "קבוצת-על" עם 4 נקודות מתוך 9. באף אחד מהמשחקים הללו מסי לא שיחק. לאחר המשחק השלישי, שהסתיים בתיקו הירואי אצל אוסאסונה, עמדה ברצלונה על מאזן של ניצחון בודד בשמונת המשחקים האחרונים בלי ליאו. ועדיין, יש הטוענים שלא הגיע לו כדור הזהב. לכו תבינו. בסך הכל, את העשור הוא סיים עם 369 שערי ליגה ו-136 בישולים. לאף אחד – אבל אף אחד – אין מספרים טובים יותר באחת מחמש הליגות הבכירות באירופה. כאמור, צ'אבי ולבנדובסקי בשחקן אחד – והרבה יותר מכך.
נמשיך לארגנטינה, היכן שהוא "כושל", "קורס" ו"מקיא" פעם אחר פעם. שמונה משחקים קיימה הנבחרת "האימתנית" בלעדיו במוקדמות למונדיאל 2018, ואלה העובדות: ניצחון בודד, הפסדים לאקוודור, פראגוואי ובוליביה וממוצע של 0.75 שערים למשחק. אתם יודעים מה קצב צבירת הנקודות הזה אומר או שצריך לצייר לכם את זה? זה אומר אי-העפלה למונדיאל.
אחזור על זה, כדי שלא יהיה ספק: ארגנטינה הגדולה לא עולה לגביע העולמי ללא ליונל מסי. נקודה. אז מה קרה? יחד איתו היא קיימה עשרה משחקים והפסידה רק פעם אחת (לברזיל בחוץ). הוא כבש שבעה שערים במשחקים הללו, כולל שלושער במשחק שהכריע את העליה מול אקוואדור, בעוד שאר חבריו להתקפה "האדירה" – היגוואין, אגוארו, די מריה, דיבאלה, איקרדי ושות' – כבשו לאורך כל הקמפיין שלושה שערים. ביחד. איזה כושל.
ואחרי הכל, אלה לא המספרים היבשים וגם לא ה-MVP שהוא שהופכים את ליונל מסי למה שהוא. זו האסתטיקה. הפשטות. הטאץ' שאין שני לו. התחושה שנראה כאילו כל אחד יכול לעשות את מה שהוא עושה, אבל בפועל רק הוא מצליח. בלי דאווינים, בלי תרגילים א-לה רונאלדיניו, בלי יכולות פיזיות יוצאות דופן. פשוט וקל וכל כך יפה. ובעוד שלוש או ארבע או חמש שנים, מי יודע, כל זה ייגמר. הוא לא יהיה יותר על המגרש. אפשר להריח את זה. וכדאי גם להעריך.