קפיצה לגובה: האתגר האמיתי של הספרדיות

הליגה הספרדית מתמודדת עם ניגודיות תדמיתית ברורה: מצד אחד הקבוצות שלה שולטות ללא מיצרים ביבשת עם הזכיות בששת התארים האחרונים של ליגת האלופות והליגה האירופית. מצד שני, ישנה הטענה לחוסר שוויוניות ולפערים גדולים מדי בין הקצפת לקבוצות התחתית שמתבטאים לעיתים במשחקים לא תחרותיים מספיק.

לפחות לפי תהליכים פנימיים וכלכליים, הטענה השנייה הולכת ונחלשת. הסכם זכויות השידור החדש יעניק השנה יותר כסף לקבוצות הבינוניות ומטה ויעזור לצמצם במעט את הפערים המוגזמים. אנשי עסקים מהמזרח הרחוק מזרימים מזומנים לקבוצות והמותג של הליגה רק הולך ומתעצם, ולא רק בגלל ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו. אבל עד שהמהפכה הסוציאליסטית הספרדית תושלם, ברצלונה, ריאל ואתלטיקו אמורות שוב לתת את הטון ויהיה קשה לראות בינתיים מי שתסכן אותן, במיוחד אם לשפוט לפי הלך הדברים בקיץ 2016.

1.  ריאל מדריד סובלת מפיצול אישיות. בזמן שבליגת האלופות היא חוגגת כבר שתי זכיות בשלוש עונות, בליגה היא רואה בעיקר את הגב של ברצלונה, ואת התואר האחרון שלה היא ציינה לפני 5 עונות. אז מה חסר למדריד כדי להוציא את ההמונים למסיבה בכיכר הסיבלס לאחר המחזור ה-38? עם הצטרפותה של אתלטיקו למשפחת הגדולות ב-2013, ריאל מדריד חסרה פחות מ-3 נקודות בממוצע כדי להגיע למספר הנקודות הדרוש לאלופה בסיום העונה. הליגה הפכה ליותר תובענית ומועדון ה-100 נקודות נראה קצת כמו נחלת העבר (וטוב שכך). אז כדי לקחת את התואר, מדריד, שכמעט לא שינתה את פניה הקיץ (אלבארו מוראטה נקנה מחדש ומרקו אסנסיו חזר מהשאלה) צריכה לכוון לאיזור ה-92-93 נקודות ליגה.

אומרים שאליפות לוקחים מול הקבוצות הקטנות, אבל לבלאנקוס אין קושי מיוחד איתן. הבעיה טמונה במאבק הפנימי של שש המובילות (בארסה, אתלטיקו, סביליה, ויאריאל, ולנסיה). בשלוש השנים האחרונות איבדה אלופת אירופה בממוצע חצי מהנקודות ליריבותיה לצמרת, לכן, קשה לקחת אליפות בקצב הזה כשאתה מכוון לעונה של למעלה מ-80% הצלחה. ב-2014 אתלטיקו קטפה 5 נק' יותר מהיריבה העירונית בטבלת המוליכות בדרך לתואר, ב-2015 בארסה עשתה 9 נק' יותר ואשתקד 3 יותר, אחרי משבר שפקד אותה לקראת סיום העונה. צריך גם לזכור, שלפני ההתאוששות עם זינדין זידאן, ריאל לקחה רק 2 נק' מ-15 מול הצמרת בסיבוב הראשון, מה שזירז את הפיטורים של רפא בניטס. המבחן הגדול של זידאן בעונה מלאה כמאמן ראשי, יהיה קודם כל במפגשים הישירים, ושם, בהכנה מנטאלית טובה יותר ואולי גם ויתור מסוים על אירופה, אפשר לחלום על תואר לבן.

2. עיתוני ברצלונה אף פעם לא נהנו מיחסי ציבור טובים, על אחת כמה וכמה גם בקיץ הזה. במהלך הפגרה עיטרו את השער הראשי של "דפורטיבו אלמונדו" ו"ספורט" לא מעט שמות של חלוצים שנקשרו כמועמדים להגיע לבארסה. לפי התקשורת הקטאלנית, קווין גמיירו ולוסיאנו וייטו היו קרובים לחתימה, כשגם שמם של נוליטו ומריו גומז הוזכרו. כל הארבעה מצאו כבר בית אחר, ולא מדובר בשחקנים בעלות גבוהה. היו גם מועמדים אחרים, אבל זה לא המקום להרחיב על רשימת הפספוסים. אז אם כסף לא הבעיה, מה כן? המנהל הספורטיבי של האלופה, רוברט פרננדס, מסביר בכנות מרשימה את שורש העניין: "יש עסקאות שפשוט לא יכולות להתבצע. יש חלוצים טובים מאוד בשוק, אבל חלקם לא רוצים להגיע בגלל שהתפקיד שלהם בבארסה יהיה משני ממה שהורגלו אליו בקבוצות המקוריות".

החלוץ הבא של בארסה צריך הרבה סבלנות, משום שלואיס אנריקה לא נוהג להחליף את משולש הקסם שלו, אפילו לא כשהבלאוגרנה הבטיחו את הניצחון בדקה ה-60. לואיס סוארס (שיחק 85% מהדקות), ניימאר (79%) וליונל מסי (76%) נשחקו לאורך העונה. גם ברגע המשבר המפורסם באפריל האחרון כאשר הקבוצה צברה 1 מ-12 נקודות ליגה והודחה מליגת האלופות, היה ברור שהחילוף הראשון של לואיס אנריקה יהיה אחד הקשרים.

המחליפים הצעירים מוניר אל חדאדי (29%, מתנדנד) וסנדרו ראמירס (15%, עבר למלאגה) לא הצדיקו את הקרדיט המועט שקיבלו. האתגר הגדול של לואיס אנריקה השנה יהיה לגרום למפוצצי הכישרון והאגו בהתקפה להוריד מעט מכבודם ולתת לאחרים לשחק, לא רק כשלא הולך. בשביל זה הוא זקוק לחלוץ שיהיה אפשר לסמוך עליו וגם אחד שיקבל את ההרגשה שהוא באמת רצוי. ומעבר לכך לא תזיק תרומה גדולה יותר של ארדה טוראן, שהרשים מאוד במשחקי טרום העונה ונראה רעב אחרי עונת בכורה רעה, כדי להפוך את בארסה למפחידה אפילו יותר העונה.

3. מבין שלוש הגדולות, כנראה שאתלטיקו מדריד היחידה שעמדה בכל היעדים שלה. קודם כל, משום שצ'ולו סימאונה שוכנע להישאר למרות הרהורי העזיבה בסיום ההפסד הכואב בגמר ליגת האלופות. הוא קיבל הבטחה לחזק את הקבוצה משמעותית, ולא פחות חשוב מכך – הבטחה להמשיך את הקשר עם הנכסים החשובים והמחוזרים של המועדון. גמיירו לא היה האופציה הראשונה בהתקפה, אבל מגיע עם המון ניסיון. אחרי שהציג את העונה הכי טובה בקריירה שלו במדי סביליה, מקבל הצרפתי בן ה-29 סוף סוף צ'אנס לשלוף אקדחים בהרכב אחת הקבוצות הטובות באירופה. מי שנמצא כבר כמה שנים בעדיפות עליונה בויסנטה קלדרון הוא ניקו גאייטאן, הארגנטיני שעבר בתחילת הקיץ מבנפיקה. שחקן בשל נוסף - שיכול לשחק בכל עמדה בקישור ההתקפי.

שני השחקנים הללו יכולים לדחוף את אתלטיקו עוד שלב אחד גבוה יותר בהתפתחות המופלאה שלה בעת האחרונה. הכוונה לניצול אחוזי הבקעה והגדלת כמות השערים. זה הזמן של הקולצ'ונרוס לפרגן לקהל שלהם במשחק יותר אטרקטיבי וגדוש בשערים. בשנה האחרונה הקבוצה ניצחה בליגה 10 פעמים בתוצאה 0:1, כאשר בשנתיים האחרונות ממוצע השערים הוא נמוך מ-2 למשחק. אולי כדאי להציב לאתלטיקו רף: מעל 75 שערי ליגה בעונה, אותו עברו בעונת האליפות האחרונה. לשם כך, גמיירו צריך לשמור על הקצב העונתי שלו בסביליה – ולהבקיע גול כל שני משחקים, בדיוק כמו בן הזוג הצרפתי אנטואן גריזמן (לשם השוואה, טורס הבקיע שער כל 3 משחקים אשתקד). גאייטאן שיכול לרווח את המשחק, משום שבבסיסו הוא שחקן כנף, צריך לספק (יחד עם קוקה כמובן) כמות דו ספרתית של בישולים. שני הדברים בהישג יד.

4.  המון סמני שאלה סביב היריבות האחרות בצמרת. סביליה המתחדשת והמסקרנת הוציאה 84 מיליון יורו על רכש (כרגיל, הרבה שחקנים בסכומים נמוכים), כשמנגד איבדה עוגנים משמעותיים כמו גז'גוז' קריכוביאק, אבר באנגה וגמיירו. המנהל הספורטיבי הגאון, מונצ'י, צירף לפנקס שמות מבטיחים כמו וויסאם בן יידר, פרנקו ואסקס, וייטו, חואקין קוריאה ופאולו הנריקה גאנסו (הבטחה לשעבר) שיערבבו את כל הקלפים בחוליה הקדמית. השאלה הגדולה איך תראה הקבוצה עם כל כך הרבה שינויים בסגל ועם מאמן חדש (חורחה סמפאולי) שדוגל במערך אחר (3 בלמים) והתקפי יותר מקודמו אונאי אמרי. מחזיקת הליגה האירופית קיבצה השנה לגיון זרים גדול במיוחד, כשבסגל נותרו מעט מאוד ספרדים ועוד פחות כאלה שמחוברים ומזוהים עם העיר והמועדון (קוקה וחוסה אנטוניו רייס עזבו).

5. פאקו אייסטראן זכה במינוי קבוע כמאמן ולנסיה הרבה בזכות תמיכת השחקנים. כמה חבל שחלק גדול מהם כבר עזבו (אנדרה גומש ופייגולי - אבידה, פיאטי ונגרדו - הרבה פחות) והשאר מתנדנדים. השוער דייגו אלבס רוצה העלאה בשכר ולכן עשוי למצוא את עצמו בברצלונה, שגם מעוניינת מאוד בחלוץ פאקו אלקאסר. שני הבלמים שחורדאן מוסטאפי ואיימן אבדנור מבוקשים בפרמיירליג ולפחות אחד יעזוב. אם כל זה לא מספיק,  אז השחקן הטוב ביותר של הקבוצה בשנתיים האחרונות, דני פארחו, עושה פרצופים באימונים כי גם לו נמאס (וננזף כמובן על ידי המאמן וההנהלה).

הגעתם של נאני, מרטין מונטויה ומריו סוארס הם לא יותר מפלסטר נוכח מרד השחקנים, שרצוי שיעצר עכשיו, אם לוולנסיה ובעליה פיטר לים יש באמת יומרות להפוך למועדון צמרת קבוע. גם השכנה הקטנה ויאריאל עברה טלטלה עם העזיבה הפתאומית של מרסלינו (בשל ריב עם השחקנים וההנהלה) והחלפתו בפראן אסקריבייה. כעת אפילו המקום בליגת האלופות נמצא בספק וזאת לא פתיחה מבטיחה למי שחולמת להשיג שוב את המקום ה-4.