היכן שכולם כשלו

באמצע חודש דצמבר אתלטיקו מדריד הייתה שקועה במשבר קשה. היא הודחה מהגביע הספרדי ע"י אלבסטה מהליגה השלישית ובליגה, מצאה את עצמה במרחק 4 נקודות מהקו האדום. נראה היה ששוב, כמו כל כך הרבה פעמים בעבר, עונה שהבטיחה רבות בתחילת הדרך הפכה לאכזבה עצומה. לראשי המועדון המקולל לא נותרה ברירה והם פיטרו את המאמן גרגוריו מנסאנו, שהספיק להסתכסך גם עם האוהדים וגם עם השחקנים. לא עזרו ההסברים המלומדים, שאחרי עזיבתם של שלושת הכוכבים הכי גדולים - "קון" אגוארו, דייגו פורלן והשוער דויד דה חאה, הסגל שנשאר אינו איכותי דיו. גם התירוץ לפיו הרכש רדאמל פלקאו, שנרכש ב-40 מיליון יורו מפורטו, צריך זמן להסתגל לליגה הספרדית. צריך להבין, מבחינת אוהדי אתלטיקו מדריד, הקבוצה שלהם צריכה להיות לפחות במקום השלישי. עם כל הכבוד לולנסיה, סביליה, בילבאו, שלא לדבר על אוסאסונה ולבאנטה, אתלטיקו נחשבת – לפחות בעיני אוהדיה – לקבוצה השלישית בגודלה בספרד. וממש לא משנה שמאז הזכייה באליפות לפני 16 שנה, הקולצ'ונרוס מעולם לא סיימו גבוה מהמקום הרביעי (שלא לדבר על שתי העונות בהן היו בליגה השנייה...).

הרבה מאמנים הגיעו ב-16 השנים האחרונות לויסנטה קלדרון, ורובם עזבו או הועזבו מהר מאוד. אף אחד מהם לא באמת התחבר לקבוצה ולאוהדים. אף אחד מהם לא נחשב לבשר מבשרה של אתלטיקו. ואז הגיע "אל צ'ולו". כשדייגו סימאונה הוצג כמאמן החדש של אתלטיקו בדצמבר, זה נראה כמו חזרתו של הבן האובד הביתה. מבחינת אוהדי אתלטיקו, לא היה אדם מתאים יותר לתפקיד בכל העולם כולו. דייגו פבלו סימאונה בן ה-41 שיחק באתלטיקו בין 1994 ל-1997 וחזר לקדנציה שנייה בין השנים 2003 ל-2005 אבל לעד הוא ייזכר כמנהיג הגדול של הקבוצה שזכתה בדאבל של עונת 1995-6. סימאונה היה הנשמה הגדולה של אותה קבוצה, בה שיחקו גם קיקו, קאמינרו, לובו פנב הבולגרי ומיליינקו פאנטיץ' הסרבי. הוא אכל את הדשא, טרף את שחקני הקבוצות היריבות והשאיר על המגרש דם, יזע ותמרות עשן.

אוהדי אתלטיקו ממשיכים להתרפק גם היום על הקבוצה הגדולה ההיא של המאמן רדומיר אנטיץ', למרות שבסתר ליבם הם יודעים שהסיכוי שהישג שכזה יחזור על עצמו בשנים הקרובות, הוא קלוש. סימאונה כבר עשה כמה דברים בקריירת האימון הקצרה שלו. ב-2006 הוא הוליך את אסטודיאנטס לאליפות ראשונה בארגנטינה אחרי 23 שנה ושנתיים לאחר מכן הצעיד את ריבר פלייט לאליפות האחרונה של.אבל עם כל הכבוד לאסטודיאנטס ולריבר, סימאונה תמיד אמר "יום אחד אחזור לאתלטיקו" – הקבוצה שבה האוהדים מעריצים אותו יותר מאשר בכל מקום אחר בו שיחק או אימן. כש"אל צ'ולו" הגיע הוא הציב בפני הקבוצה כמה מטרות: 1. להרגיע את האוהדים. 2. להסביר לקבוצה איך אתלטיקו צריכה לשחק. 3. להחזיר את הגאווה. 4. ללמוד לעשות הגנה. 5. לנצח בחוץ. 6. לחזור למאבק על ליגת האלופות. 7. לנצח קבוצות במעמד של אתלטיקו.

נכון לעכשיו, אחרי ארבעה חודשים בתפקיד, כמעט כל המטרות הושגו. האוהדים ראו 12 נצחונות ורק 4 הפסדים ב-19 המשחקים מאז שסימאונה החל לעבוד. ההגנה התייצבה וספגה רק 14 שערים, כאשר בששת המשחקים הראשונים היא לא ספגה כלל. אתלטיקו צברה כמה נצחונות חוץ, וגם אם היא די רחוקה מהמקום הרביעי שמוליך בסוף העונה למוקדמות ליגת האלופות – היא העפילה לחצי-גמר הליגה האירופית ונמצאת במרחק שני משחקים (מול ולנסיה) מהגמר בבוקרשט. כמה שבועות אחרי שחזר לקבוצה אמר סימאונה: "הדבר החשוב ביותר שקרה מאז שהגעתי זה שהשחקנים הגיבו בצורה טובה לשינויים שהייתי צריך לעשות".

אז נכון, לא הכל מושלם ויש עוד הרבה מה לשפר, כפי שאפשר היה לראות בהפסד 2:0 ללבאנטה ביום ראשון אבל הערב, מול יציעים מלאים עד אפס מקום, תנסה אתלטיקו לשבור את הבצורת מול ריאל מדריד, בצורת שנמשכת כבר כמעט 13 שנה. כן, הניצחון האחרון של אתלטיקו בדרבי היה ב-1999. במאה הקודמת. 22 משחקים ברציפות לא מצליחה אתלטיקו לנצח את ריאל, לא בבית ולא בחוץ. ואפילו סימאונה עצמו מעולם לא הצליח לנצח את ריאל בתקופה בה שיחק מולה. המאזן שלו: 5 הפסדים ב-5 משחקים. אבל הערב זה היה המשחק הראשון שלו מול ריאל כמאמן. ואחרי שהצליח להחזיר את הגאווה לאוהדים המיוסרים של אתלטיקו, הוא מאמין שיצליח גם לתת להם הערב סיבה טובה להיות עוד יותר מאושרים.