חוזר בתשובה

די, נשבר לי כבר מהקלאסיקו הזה. סופר קלאסיקו, אל קלאסיקו, הקלאסיקו, קלאסיקו מיי אסיקו – כמה כבר אפשר לטחון את השכל? רונאלדו נגד מסי, כריסטיאנו מול ליאו, מוריניו יכניס לגוווארדיולה, פפ יתקע לז'וזה. יאללה כבר – מצידי, פפ (סי) קולה ולישון. ז'וזה לך ברח. ואל תחזרו. נמאס. כמה חפירות על משחק אחד. די.

• לחצו כאן לבלוג של אבי מלר באיזור הצבע >

לא מזמן טייל אלברט שלנו, העורך המיתולוגי של "יציע העיתונות", ליד חטיבת הביניים ע"ש קלמן ברמת השרון. במגרש הקטן, הוא הבחין, שיחקו תריסר נערים קט-רגל בהתלהבות רבה. כאשר הוא התקרב להתבונן בדו-קרב המרתק, הוא מצא לנכון לעדכן ולהרגיז אותי, כמעט יצאו עיניו מחוריהן. תשעה מהכדורגלנים לעתיד לבשו חולצות של ברצלונה. השלושה האחרים הסתפקו בגופיות נטולות זהות.

התעצבנתי לאללה. לא רק בגלל שאלברט היה חייב לסיים את הדיווח שלו ב"מה לעשות, מלר, לא סופרים אותך ואת הכדורגל האנגלי שלך", אלא משום שאני הרי מכיר את התופעה על בשרי. באחד החודשים האחרונים הסתובבתי להנאתי ברחובות רעננה עירי וליקקתי מקפא יוגורט משובח עם הבזקי גרנולה, טפטופי קרמל, פירורי פררו-רושה (חלוץ צרפתי? איפה הוא משחק כיום?) ושבבי חמוציות (פעם כל זה היה ארטיק לוקס), וחשתי טוב לב ושמח בחלקי עד שנתקלתי בחבורת הנערים המיוזעת השבה ממגרש האספלט הסמוך. שם, לטענתה הצוהלת, ניצחו הפעם הלבנים של ריאל את הסגולים של בארסה והראו להם איזו כיתה ואיזו קבוצה שולתתתתת.

"תגידו", שאלתי  אותם, כ-20 תלמידים חרוצים, ממוקדים ומורעלים של כדורגל עולמי, "יש כאן מישהו שאיננו אוהד בארסה או ריאל?". דממה השתלטה על השיחה, עד שמשיפולי המדרכה נשמע קולו המהוסס של החנון המסורתי. "אני... א..ני... מנצ'סטר". "מנצ'סטר סיטי?", הקשיתי. "לא, יונייטד", ענה הינוקא בקול חלוש, כאילו ביקש שרק אני אשמע אותו. "עזוב, הוא לא יונייטד. סתם, אבא שלו מאנגליה אז לא נעים לו. הוא לא ממש אוהד. ובכלל, אחרי הגמר האחרון בוומבלי הוא הפסיק לצייץ", הסביר לי הקפטן, או לפחות כך הוא נראה, מנהיג כתה ז' שהזכיר במראהו ובמבנה גופו את בוסקטס. גם בגיל לא הובחנו יותר מדי הבדלים.

"אבי, אבי, אם כבר אנחנו פוגשים אותך, אז תגיד, אתה משדר את הסופר קלאסיקו? מי ייקח הפעם? תן טיפ לווינר". התבוננתי בהם מקרוב וליבי נחמץ. טיפש ומזוכיסט שכמוני, הייתי גם חייב ליפול למלכודת. "תגידו אתם, אין לכם בראש שום דבר חוץ מהקלאסיק-שמאסיקו הזה? רק זה מעסיק אתכם? מישהו מכם יודע כמה כביר הוא הדרבי של גלאזגו? חוויתם את ההתרגשות האמיתית של משחק באנפילד, עם "לעולם לא תצעדי לבד" מפי 40 אלף גרונות? יש לכם מושג כמה אמוציות ואנרגיות יש במפגש בין יונייטד לליברפול, ארסנל וטוטנהאם, דורטמונד ושאלקה, אינטר ויובה, אייאקס ופיינורד, בוקה וריבר?".

הם הסתכלו עליי כאילו  נפלתי מהירח. "הוא נראה בדיוק כמו אבי מלר. גם הקול דומה. אבל זה לא הוא. לא יכול להיות", מלמל בראד פיט של תיכון אביב, היפיוף עם השיער השאטני. "ואם זה בכל זאת אתה, תן לנו איזה מילה טובה בשידור, הא? ותעשה טובה, תשכח מכל השמות והמקומות המוזרים האלה שהזכרת. מאיפה הקרצת אותם? צ'אבי, אינייסטה, קאקה, היגוואין, מסי, רונאלדו. Now you are talking. לא צריך יותר".

איזה באסה. "אני  מיואש, גמור. זקוק מיידית לתמיכתכם ועזרתכם", פניתי אתמול לחברי הפרלמנט  המסורים שלי, עליהם אני נשען מדי יום שישי כבר כמעט שבע שנים טובות. "אני מתוסכל. אני משתגע. הנוער הולך לאיבוד. שום דבר לא מעניין אותו חוץ מהקלאסיקו הזה. לאן הגענו? אנה פנינו מועדות? במקום לקבל תמונה כוללת, אטרקטיבית ומרתקת של כדורגל עולמי סוחף, תחרותי, ססגוני, רגשי ומצית דימיון על כל גווניו, הדור הבא מכיר רק את בארסה וריאל, עושה בר-מצוות רק בברנבאו ובקאמפ נואו (3,000 ישראלים מחר במדריד! יותר מממוצע של צופים למשחק בליגת העאלק המקומית), וקונה חולצות של מסי או רונאלדו. צר עולמו כעולם נמלה".

"הכל בסדר, אבי. אין סיבה לדאגה. אף אחד לא מקופח", פצח דרור, המרגיע הלאומי, בהסבר מנומק. "נכון, מדובר בתופעה יוצאת דופן, אבל היא מוצדקת ולגיטימית. זה הרבה יותר ברצלונה מאשר הקלאסיקו. בארסה הנוכחית היא משהו מיוחד. הפופולריות העצומה נולדה מתוך ההצגות האדירות שלה. הן שינו את פני הכדורגל כמו שברזיל של מכסיקו 70' עשתה אז לילדים ולנוער. מחוץ לספרד, ובמיחד בישראל, הקלאסיקו הוא לא ריאל – בארסה, כי אם ברצלונה נגד היריבה הכי גדולה הניצבת בדרכה אל האלמותיות".

הדברים התקבלו בהנהון תמים דעים סביב השולחן. "תראה", התערב הדוקטור-פרופסור החולק עמי את אותו שם פרטי ואותן ראשי תיבות. "מדובר במשחק היחיד בעולם, או לפחות בעולם שזוכה כאן לסיקור מאסיבי, שיש לו שם וכינוי. זה אומר משהו. זה מקנה לו מעמד. ובעידן הפלורליסטי של השידורים הישירים – שגם בו ישראל מנצחת בקלות את שאר העולם – טבעי ביותר שהמפגש הזה וההייפ סביבו יעשו רעש, יחסי ציבור ורייטינג".

"אבל הוא גוזל את משאבי ההתעניינות מהרבה משחקים אחרים שמגיעה להם לא  פחות תשומת לב", זעקתי כקוזאק נגזל.

"לאו דווקא", תיקן משה המפולפל כתמיד. "אל תשכח שהבאזז הטלוויזיוני הגדול הוא אחראי לא קטן למציאות הזו, ולא בטוח שזה רע. הנה, בתי הספר בתל אביב ובכל רחבי הארץ מלאים באוהדי מכבי חיפה. זה נולד כתוצאה מחשיפה טלוויזיונית מבורכת. אפילו אם מדובר בטקטיקה של שטיפת מוח הנובעת ממלחמה על זכויות שידור, וערוצים המנפחים כמה שניתן את הנכסים שלהם, זה בסדר כל עוד קיימות כל האלטרנטיבות".

תמיר הבחין שעדיין לא השתכנעתי. "אתה מסתכל על זה מזווית מובנת, אבל צרה", הוא הלחין, ליטף ולימד. "אתה חושב שהתרכזות יתר בקלאסיקו הספרדי תמנע מהילדים את הרומנטיקה האחרת, התרבות החליפית, המצאי הטוב והשונה. זה כאילו היית אומר שהנוער מפסיד מפני שהוא לא קורא את ש"י עגנון ולא מקשיב למוצארט. אבל לא – האפשרויות האלה עומדות בפני הצעירים. יש להם בחירה. גם בכדורגל. והם מחליטים. זה מה שחשוב. וחוץ מזה, יש יתרון נוסף: השפע מבלבל, ההתמקדות מרגיעה". זה היה קול ראשון בפרלמנט למען הריכוזיות, אבל הצלילים ניגנו חומר למחשבה.

אפרת ישבה בצד מהורהרת. סברתי לתומי שהיא איננה תורמת  לדיון משום שמחשבותיה עדיין מרחיקות  לקטסטרופה שהייתה מנת חלקם של אליליה על כר הדשא של סט. יאקוב בבאזל ביום רביעי. אבל מסתבר שהיא הייתה פשוט שקועה בניסיון לספק תובנה מקורית. מסתבר שהיה שווה לחכות לה. "תראה, יקירי. אני אראה מחר את הקלאסיקו עם בתי. יש לי הרבה חברים, שלא ממש מתעניינים בכדורגל, שיצטרפו לחגיגה ויצפו במשחק על מנת להרגיש חלק מקהילה מיוחדת. ההייפ והבאזז הפכו כאן משחק כדורגל לאירוע רב תחומי. הרבה מאוד אנשים שלא מתחברים לספורט ומרימים גבה, שלא לומר מקניטים אותנו, האוהדים המכורים, פתאום רוצים להיות חלק מהחוויה. אתה יכול לומר שהם טרמפיסטים מעצבנים. אבל זה שהם קופצים על העגלה מקרב אותם אל הכדורגל ואלינו, ואם הקלאסיקו או כל דבר אחר עושה את זה – אדרבא ואדרבא. או כמו שהיה אומר שייע: וולקאם".

לגמתי עוד שלוק מהקפה החזק, התבוננתי בלבן-סגול של העיניים של חבריי הנאמנים והטובים, והאסימון נפל: יצאתי לדרוש כבוד ויקר לאתונות, ואולצתי להכיר במלוכה. נו, טוב, בסדר. אבל רק עד מוצאי שבת. וחסר לכם שיהיה 0:0.