האולימפיאדה בלונדון ריגשה אך היא לא תירשם בדפי ההיסטוריה

כמה קשה לסכם משחקים אולימפיים. איך מכניסים ל-800 או אפילו ל-2000 מילה את מה שקרה ברחבי לונדון בשבועיים ויומיים האחרונים? את כל מה שעשו למעלה מעשרת אלפים ספורטאים מלמעלה מ-200 מדינות, ביותר מ-30 ענפים, עם מאות שעות שידור ישיר וכמעט אלף מדליות שנקטפו או שפוספסו? ובכן, בדרך היחידה שבה  אנחנו, בני האדם, מסכמים דברים: ברגעים שמספרים סיפור. ככה אנחנו זוכרים את שנות התיכון או הצבא שלנו, ככה אנחנו זוכרים את הטיולים והחופשות שלנו, את התקופה בעבודה ההיא או כשגרנו בעיר הזו. רגעים ותמונות שטומנים בחובם סיפור.

וכצפוי, בדומה לכל מהדורה של המשחקים האולימפיים, גם לאלה של לונדון 2012 לא חסרים רגעים גדולים. כמו הרגעים המפתיעים בהם השמש יצא מאחורי העננים, מבטיחה שמיים בהירים לאורך מרבית ימי המשחקים, למרות הקיץ הרטוב ביותר שתושבי לונדון ידעו בחייהם. כמו ההפגנות של נהגי המוניות או של עובדי קבלן שצצו ברחבי העיר מדי כמה ימים והזכירו עד כמה ביטויים אלה של חופש הביטוי היו חסרים בבייג'ינג לפני ארבע שנים. כמו האופן בו בניין הפרלמנט, הביג בן, גשר ווסטמינסטר, נהר התמזה, הלונדון איי, ארמון באקינגהאם, כיכר טרפלגר, הייד פארק ויתר אתריה המופלאים של הבירה הבריטית השתלבו בתמונות המרהיבות משלל התחרויות שנערכו ברחובות העיר. כמו הכתבות המרובות שנעשו על חוסר שביעות הרצון של תושבי לונדון מעצם קיום המשחקים בשכונה שלהם, בזמן שאנליסטים חוזרים ומסבירים שזה סיפור הצלחה שלא יכול היה לקרות בלי המשחקים.

והיו גם רגעי מעוררים, ספורטיביים או אנושיים, או גם וגם, שהתרחשו בתחרויות עצמן. הילדות יה שיוון, קייטי לדקי ורותה מיילוטיטה הדהימו בבריכה (ודיבורים על סמים בצד, עד שלא הוכח אחרת), אוסקר פיסטוריוס השתתף בגמר אולימפי עם רגליים תותבות (וזה לא המקום לדון אם זה בסדר או לא), דייויד רודישה בא כמו ענק וסיפק את הסחורה בריצת ה-800 הכי איכותית אי פעם, טורניר כדורגל הנשים בראשות חצי הגמר ארה"ב-קנדה הנדיר עלה על הציפיות, צ'אד לה קלוס הדהים את מייקל פלפס, ג'סיקה אניס ואשטון איטון סיפקו הופעות מרתקות בקרב 7 ו-10 בהתאמה, קלעית ממלזיה התחרתה בחודש השמיני להריונה, ג'ודוקא אמריקאית שעברה התעללות מינית ממאמנה כילדה זכתה בזהב, גואור מריאל מדרום סודן רץ מרתון תחת הדגל האולימפי, וכמו תמיד היו הספורטאים שריגשו כשהגיעו הרבה אחרי כולם, אחת מהן היא האתלטית הסעודית הראשונה שמשתתפת במשחקים אי פעם. ועוד ועוד ועוד.

וגם שערוריות היו, ולא  רק אם שואלים את נהגי המוניות הבריטים. חוסר מאמץ בבדמינטון משך קצת תשומת לב לספורט הזה, טום דיילי סבל מהטרדות ואיומים בטוויטר, הערעור שהחזיר את יפן לפודיום בקרב רב הקבוצתי בהתעמלות והוציא ממנו את אוקראינה עורר תגובות נזעמות ונבחרת ספרד הפסידה בכוונה לברזיל כדי לא לפגוש את ארצות הברית ברבע גמר טורניר הכדורסל במה שלחלוטין לא זכה למספיק ביקורות. ועוד לא דיברנו על כמה ספורטאים שהורחקו אחרי שנתפסו על שימוש בחומרים אסורים או על אלה שנזרקו הביתה בגלל שימוש לא ראוי בטוויטר.

אבל עם כל הכבוד, כמעט כל הסיפורים האלה (להוציא את רודישה), בהסתכלות ממרחק של כמה שנים, הם או סיפורים בשוליים או סיפורים שתמיד יקרו בצורה זו או אחרת כשמקבצים יחד יותר מ-10 אלף ספורטאים, מיותר מ-200 מדינות, ליותר משבועיים של תחרויות ספורטיביות בסיומן מחלקים כמעט אלף מדליות. והאמת היא שכאשר אנו מנסים עכשיו לחזות איזה סיפורים מהמשחקים האלה יישארו בזיכרון הקולקטיבי שנים קדימה, כאן דווקא נראה שמשחקי לונדון 2012 קצת נפלו בין הכסאות.

ואנחנו מדברים קודם כל על הכוכבים הגדולים, אלה שהדהימו את העולם בבייג'ינג. מייקל פלפס הגיע אחרי שיאו ואמנם שבר את שיא הזכיות במדליות אולימפיות, אבל מבין שלוש האולימפיאדות האחרונות זו הייתה הפחות טובה שלו, ובטח שלא השוותה את רגעי השיא מלפני ארבע שנים. יוסיין בולט אמנם שיחזר את הזכייה בשלוש מדליות זהב, וגם היה שותף בכיר לשיא העולמי בשליחים, אבל לא חזר על שבירת השיאים ב-100 וב-200 וגם מבחינתו, השיא של בייג'ינג לא שוחזר. ילנה איסנבאייבה, אחרי שתי מדליות זהב עם שיא עולם ב-2004 וב-2008, והדרמה המדהימה מקן הציפור בסין, המשיכה בסדרת האכזבות שלה מאליפויות העולם והסתפקה בארד.

גם כוכבים רבים אחרים לא יזכרו את 2012 כמשחקים הטובים ביותר בקריירה שלהם, או אלה שבהם הם הגיעו לשיאם. מיסי פרנקלין תהיה טובה יותר בריו, ריאן לוכטה לא היווה יריב לפלפס כמו שאמור היה (2 זהב, 2 כסף, וארד אחד), קוהיי אוצ'ימורה הסתפק במדליית זהב אחת, ליו שיאנג שוב לא סיים אף ריצה (והאמת היא שהדילוג שלו הרגיש יותר מבויים מאשר "רגע אמיץ וטהור"), בריטניה וברזיל אכזבו בכדורגל, נבחרת ארצות הברית הפגינה כדורסל הרבה פחות מגוון ומושך משהבטיחה, קנניסה בקלה לא זכה במדליה.

פלפס, בולט, איסנבאייבה, לוכטה, פרנקלין, אוצ'ימורה, שיאנג, בריטניה וברזיל בכדורגל, ארה"ב בכדורסל, בקלה... כולם יחד מהווים חלק גדול מאוד מרשימת הכוכבים הכי גדולים של המשחקים האלה – ואף אחד מהם לא יזכור את 2012 כשיא הקריירה שלו. אין כאן כדי לומר משהו בגנות המהדורה ה-30 של המשחקים האולימפיים בעת המודרנית. אלו היו משחקים נהדרים. הם היו המשחקים הירוקים ביותר אי פעם, וזו מורשת חשובה להמשך. אזור ענק של לונדון, שהיה מוזנח לגמרי לפני שהחל הפיתוח האולימפי, זכה לחיים חדשים – וזו מורשת שיכולה להתברר כקריטית עבור עשרות אלפים. העיר עצמה היוותה תפאורה מושלמת פשוט. הקהל – כשהצליח להשיג כרטיסים ולהגיע למתקנים השונים – תמך במפסידים כמיטב המסורת הבריטית, ודחף את הספורטאים המקומיים שלו להישגים חסרי תקדים. ליל-הזהב-המשולש של הבריטים באצטדיון האתלטיקה היווה שיא רגשי עבור האומה המארחת, שראתה את מוחמד פראח עושה דאבל ב-5 וב-10 ק"מ, את רוכבי האופניים שלה מבטיחים ומקיימים בענק, את אנדי מארי מנצח בווימבלדון ואת כל המשלחת רושמת הישגים היסטוריים.

אבל כל אלה, בעוד הורווחו ביושר ובעבודה קשה, הם בעיקר החגיגה הפרטית של הבריטים. את התמונות של פלפס, בולט ואיסנבאייבה מ-2008, את התמונות של אל גארוז', האצנים האמריקאים, ההצלחה היוונית או ההפסד של ארה"ב בכדורסל ב-2004, של קת'י פרימן, מריון ג'ונס, ואן דן הוגנבנד מול ת'ורפ, או נמוב מ-2000, את של מייקל ג'ונסון, קארל לואיס, פופוב וגברסילאסי מ-1996, הדרים טים, פאוול מול לואיס, ויטאלי שרבו, וג'וינר קרסי מ-1992, של בן ג'ונסון, מאט ביונדי, גריפית' ג'וינר, דניאלה סיליבאס וקריסטין אוטו מ-1988... את התמונות האלה של רגעי שיא ספורטיביים בעלי מעמד היסטורי גלובאלי – אותם משחקי לונדון 2012 חסרו.

ומכמה בחינות מאוד חשובות, נראה כי אלו היו "משחקי מעבר". ספורטיבית, אלו כאמור לא היו משחקי השיא עבור מרבית הכוכבים הגדולים. טכנולוגית, כלכלית וחברתית, העיר לונדון תוכל לצאת מהם לעידן חדש, ומארחי המשחקים הבאים יהיו חייבים ללמוד המון מהבריטים על הטמעת מורשת ועל קיום משחקים ברי-קיימא. האולימפיאדה הבאה היא בברזיל, הראשונה אי פעם בדרום אמריקה, שנתיים אחרי שהמונדיאל יגיע לשם לראשונה מאז 1978– ולפני מונדיאלים ברוסיה ובקטאר – ונראה שהעולם כולו, וגם הספורט בתוכו, נמשך לכיוונים חדשים, לכלכלות מתעוררות.

גם אותנו, הצופים מהכורסא, כולל ברי המזל שזכו להסתובב ברחובות לונדון בשבועיים וחצי האחרונים ואפילו להיכנס לכמה מהתחרויות, המשחקים האלה העבירו שלב. כי אלה היו המשחקים הראשונים בהם חוויית הצפייה הייתה מחוברת לחלוטין לספורטאים עצמם. השילוב של טכנולוגיה זמינה דרך הסמארטפונים, מוכנה לפעולה בכפות ידייהם של 10 אלף ספורטאים, רובם המכריע צעירים בשיא אונם הפיזי ועם אצבע קלה על המקלדת, ושל פריחתם העצומה של טוויטר, פייסבוק ויוטיוב, שלא היו חצי פופולריים כל כך לפני ארבע שנים, סיפקו קשר הדוק בינינו לבין לספורטאים, שחלקו את תחושותיהם באופן קבוע וישיר איתנו.

כמות הדיווחים ממקור ראשון של הספורטאים בטוויטר, הדיונים והוויכוחים בפייסבוק, וסרטוני הוידאו הביתיים שהספורטאים עצמם העלו ליוטיוב בזמן המשחקים הפכו אותנו לכמעט שותפים, ולבטח לצופים הכי קרובים, מעורים, מעורבים ומחוברים בכל תולדות הספורט העולמי. ברשת התחוללה חגיגה של קשרים אנושיים פורצי גבולות וגלובאליים לגמרי, שפריחתה לא תעצור בקרוב.

ואי אפשר היה לבקש עיר ראויה יותר מלונדון, על עברה העשיר, אוכלוסייתה הקוסמופוליטית ותרבותה מעוררת ההשראה (שכולם הומחשו בצורה מופלאה בטקס הפתיחה הכי אנושי ומשעשע אי פעם), כדי לחבר בין עבר, הווה ועתיד, ולהוציא אותנו – את כולנו – לדרך חדשה. דרך שבתקווה גם תהיה טובה יותר. כי זה מה שהמשחקים האולימפיים באמת עושים – גורמים לנו לראות כמה טוב יכול להיות כאן. חבל שזה קורה רק פעם בארבע שנים.