תחושה של קדושה: 5 הרגעים הכי גדולים על המסלול בלונדון

אתמול בלילה נפרדתי מהאיצטדיון האולימפי בתחושה של קדושה. בלי שום ספק, המקום הזה סיפק עבורי את רגעי השיא באולימפיאדת לונדון. בשבוע הראשון של המשחקים, הוא עמד דומם, נטוש. אוטובוס העיתונאים היה עובר לידו בדרך לבריכה, וכל פעם אמרתי לעצמי, “מה, זהו, על זה הביג דיל?” החזות החיצונית שלו לא מרשימה כמו בבייג'ין, וקשה היה לי לדמיין אילו קסמים עתידים להתחולל בו. לא ידעתי שאני הולכת להתאהב ולהתמכר לאנרגיה הפנימית שיש בו. שילוב של מופע רוק ודת - כי חזיתי שם במציאות בדברים שנדמים לא אנושיים, שסחפו קהל של 80 אלף איש.

מבין כל הענפים, המסלול שלט שליטה מובהקת בתחרויות האתלטיקה. בהיעדר הדומיננטיות המרהיבה של איסנבייבה, בלי דמויות גדולות מהחיים כמו בובקה וסוטומאיור, וכשהקפיצה למרחק לוקחת אותנו בקפיצה בזמן ארבעה עשורים ויותר אחורה, לא הייתה בכלל תחרות לשעון העצר תאב השיאים. על כן, חמשת הרגעים הגדולים ביותר עבורי לקוחים מהמסלול, ובניגוד לאובייקטיביות המדעית של מאיות השניה שהופכת את הענף הזה לכה גדול, הבחירה שלי סובייקטיבית לחלוטין ובעיקר קשורה לחוויה עצמה באיצטדיון.

5. טירונש דיבאבה - האתיופית סיפקה את הריצה הגדולה הראשונה של התחרות, ביום שישי שעבר, ב-10,000 מטרים. הספרינט האדיר שלה בסיום ייחרט בזכרוני לנצח. טקטיקת ריצה מושלמת, ובעיקר לב גדול של אלופה. מאז שלקחה את הדאבל בבייג'ין היא סבלה מפציעות, ורבים הימרו שצ'יריוט הקנייתית תזכה הפעם. היו רגעים שבהם דיבאבה חשבה שלא תצליח להגיע לאולימפיאדה, אבל בסופו של דבר היא חזרה בדיוק בזמן. שבוע לאחר מכן, היא רצתה לקבוע הישג נדיר של דאבל-דאבל, אבל לצערה היריבה שלה, מסרט דפאר, הייתה מונעת בדלק מוטיבציה חזק במיוחד - שנאה בין שבטים אתיופים. את האירוע הזה לא ראיתי בלייב, כי הייתי בדיוק במשחק של הדרים טים מול ארגנטינה. קיבלתי סמס מאורי דגון - “איזה פיניש ב-5000”, ומיד פתחתי את המחשב כדי לחזות במו עיניי. כבר ידעתי את התוצאה, ועדיין הייתי המומה מהקרב הזה. עד כדי כך הרגע הזה היה חזק.

4. דייויד רודישה - נדמה לי שבמשך כל ה-800 מטר פשוט צעקתי שוב ושוב: “לא ייאמן", "לא ייאמן". זו הייתה חוויה שבה את פשוט מתאחדת עם הרגע. אין לך תודעה מחוצה לו, אין מחשבות, אין הסחות דעת, אלא פשוט את והריצה האדירה הזו, שכנראה לא תחווי יותר כמוה בחיים. בשתי ההקפות הללו רודישה נראה לא אנושי כמו בולט. אחרי כמה דקות, כשרודישה היה בהקפת הניצחון, נזכרתי עד כמה האירוע הזה סמלי - רודישה עשה זאת לנגד עיניו של סבסטיאן קו, האיש שעד היום הוא שם נרדף לריצה התובענית הזו. מאוחר יותר באותו ערב הגיעה ריצת ה-200, שגם היא הייתה נהדרת כמובן, אך הלב שלי כבר ניתן כולו לשיא העולם שנשבר, לרודישה והזהב האולימפי שלו.

3. מירוצי השליחים - אני חולה על מירוצי שליחים. אני מתה על הדרמה של יפילו את המקל או לא, על זה שספורט כל כך סוליסטי כמו ריצה הופך לכלי של שיתוף פעולה, אני אוהבת את העובדה שארבעה רצים יכולים לתת אנרגיה זה לזה, שלפעמים יוצרת משהו מיוחד ונדיר. במשחקים הללו זה קרה פעמיים מובהקות: ב-4X100 של הנשים ושל הגברים. שני שיאי עולם שנשברו. את הנשים לצערי ראיתי רק על המסך, כך שההשתאות הייתה גדולה, אבל חוויה רגשית לא נותרה בי. אצל הגברים כולם ציפו שג'מייקה תשבור את שיא העולם, וכשזה אכן קרה הייתה אקסטזה באיצטדיון. האמריקאים נתנו פייט אדיר, וזה מה שמשך את הרביעייה הג'מייקנית לתת את כל מה שיש לה, ושחס וחלילה בולט שוב לא יאט לקראת הסיום. כמו אחרי ריצת ה-200 מטרים, התחילה חגיגה בסגנון הקריביים, אבל אז הגיע האנגלי הזקן שסירב לתת לבולט את המקל. היה בזה משהו אירוני, כי שבועיים חיכיתי לאיזה פוץ שיצדיק את המוניטין הזה של הממלכה, והנה צץ האיש שהרס את המסיבה הגדולה.

2. ריצת ה-100 מטרים- האמת שבהתחלה רציתי לשים אותה במקום השלישי, כי באיזשהו מובן יותר נהנתי מהשליחים של ג'מייקה. יש משהו בריצה של ה-100 מטר שלא מאפשר לך לספוג את החוויה עד תום. זה רק מתחיל ואז "מה, כבר נגמר?" הבילד-אפ הוא אינסופי, ועד שאתה קולט מה קורה, בולט כבר שרף את המסלול. בשליחים יש גרף של דופק, של התרגשות. אבל אז ניר קינן אמר שאין לי מושג, ודי צדק. “אפילו אמא שלי הייתה במתח לפני ה-100 מטר" הוא כתב, והזכיר לי שעם כל הכבוד לחוויה הסובייקטיבית שלי, עדיין 9.63 השניות הללו ריתקו את כל העולם למסכים. אני חושבת שמה שתרם לגדולה של הריצה הזו, מלבד התוצאה השנייה בטיבה בהיסטוריה, היה גם אלמנט ההפתעה שבולט הכניס לעניין. אף אחד לא ידע באמת באיזה כושר הוא מגיע. בשנה האחרונה היינו תחת רושם הפסילה שלו באליפות העולם וההפסד לבלייק במבחנים. אבל הוא כנראה לקח שעור בתסריטאות, ופשוט עבד על כולנו - האגדה כותבת את עצמה כל פעם מחדש, ואני כבר לא יכולה לחכות לראות אותו רוקד סמבה עוד ארבע שנים.

1. החגיגה הבריטית - "סופר-סאטרדיי", השבת שבה הבריטים זכו ב-3 מדליות זהב באיצטדיון האולימפי. בלי שום ספק רגע השיא של המשחקים עבורי. אני מניחה שבישראל זה פחות הורגש, אבל מבחינת האוירה והטירוף שהיה באיצטדיון - אין שום דבר דומה לזה. ג'סיקה אניס, מו פארה וראתרפורד הפכו את היום הזה לאחד הגדולים בתולדות הספורט הבריטי. הם נישאו על גבי גלי הקול של הקהל, ופתאום הבנתי מה כוח של 80 אלף איש שתומכים בך יכול לגרום לנפש. אתה הופך להיות גיבור על, שום דבר לא יכול לנצח אותך. עבורי, זה המחיש יותר מכל מהו הכוח של אולימפיאדה- רגעים של התעלות שנוצרים בזכות האחדות שבין ספורטאי, לאום ואהבה של קהל. זה היה כל כך טהור וטוב ונכון, זה היה כל מה שאני מדמיינת שהוא רוח האדם. והנה עכשיו מתגלגל לי בראש "שחקי שחקי" של טשרניחובסקי -
"כי באדם אני מאמין, כי עודני מאמין בך". יאללה, תביאו כבר את ריו.