הפוליטיקאי, הנסיכה והומו מחוץ לארון: הסיפורים הגדולים באמת

מיט רומני, מי שכנראה יהיה המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב בבחירות מאוחר יותר השנה, לא ישמח לשמוע שכאשר כותבים את שם המשפחה שלו ואת המלה "גיי" (GAY, הומו) בגוגל נמצאות יותר מ-200 מיליון תוצאות. לא ישמח, אבל לבטח לא יופתע. ככה זה כשאתה פוליטיקאי מפורסם שמתנגד לנישואין חד-מיניים. עם זאת, אם בימים אלה תכתבו את צמד המלים "רומני" ו-"גיי" בגוגל תוצאות בהקשר הפוליטי לא יהיו כל מה שתקבלו. כן – גם לשם המשחקים האולימפיים הצליחו להידחף. ההסבר לכך הוא גם מה שהופך את המשחקים האולימפיים לאירוע הכי גדול של האנושות.

אן רומני, אשתו של מיט, היא רוכבת סוסים חובבת שמתחרה בדרסאז', בדיוק הענף שכלול במשחקים האולימפיים. הרכיבה עזרה לאן להילחם בטרשת נפוצה, והיא אפילו השתתפה וניצחה בתחרויות ברחבי ארה"ב. הרומנים, משפחה עשירה, החלו לרכוש ולגדל סוסים לענף האקווסטריאן. אחת הסוסות שלהם, רפאלקה, תשתתף במשחקים האולימפיים.

אדוארד חאל ההולנדי הוא ספורטאי מקצוען, מהטובים בעולם  במקצועו – והוא מחוץ לארון, מה שאומר שאין סיכוי שהוא כדורגלן. חאל, שחי עם בן זוגו וחבר קבוצתו האנס פטר מינדרהאוד כבר שנים, מדבר בפתיחות על הנושא ואין ספק שהוא אחד הספורטאים ההומוסקסואלים הבודדים שמתמודדים עם העניין בצורה כל כך חיובית ואמיצה. באליפות העולם האחרונה חאל זכה בשלוש מדליות זהב, ובלונדון הוא מתכוון לקטוף מדליה אולימפית ראשונה בקריירה. חאל הוא רוכב סוסים.

וכך קרה שאדוארד חאל, מהדוברים הבולטים בעולם הספורט המקצועני בעניין זכויותיהם של חד-מיניים, יתחרה במשחקים האולימפיים מול סוסה של אן רומני, אשתו של מיט – מי שאולי יהיה נשיא ארה"ב ומתנגד בולט וקולני לנישואין חד-מיניים.

אבל העניין בענף הרכיבה וקפיצות הסוסים במשחקים האולימפיים הנוכחיים לא נגמר כאן. כי עוד מועמדת למדליה בלונדון היא מישהי שמכירה היטב כמה מהמקומות הכי מפורסמים של העיר. שמה הוא זארה פיליפס – שהיא גברת, אצילה, בת 31 – שכל מה שהיא צריכה זה ש-13 בני אדם מאוד ספציפיים יסתלקו מן העולם כדי שהיא תוכתר למלכת בריטניה. ככה זה כשאת נכדתה של המלכה הנוכחית, אליזבת' השניה.

זארה, לה 3 מדליות זהב מאליפויות אירופה ועוד זהב וכסף מאליפות העולם, אבל אף מדליה אולימפית, בהחלט בונה על להיות הרבה יותר מקוריוז במשחקים האלה. מדליה שלה, על אדמת הממלכה, תאפשר לבריטים – וגם לנו, האמת – להתעסק בבית המלוכה המושמץ הזה מזווית חיובית לשם שינוי. ואם היא תפשל בגדול? ובכן, זה רק יעצים את הסיפור.

מעבר לקרב חאל-רומני, שמספק קו עלילה בעל רלוונטיות כלל עולמית, ומעבר לניסיונות של פיליפס לזכות בתואר ולא פשוט להיוולד אליו, עוד כמה סיפורים יתפסו תשומת לב בשבוע הקרוב. קבלו אותם: מצד אחד, הירושי הוקטסו, אדון יפני שנולד ב-1941. בפינה השניה, איאן מילאר, ילדון מלא מרץ שנולד בקנדה ב-1947. אני אחסוך לכם את החישוב – זה יוצא 71 ו-65.

הוקטסו, שיהיה הספורטאי השלישי הכי מבוגר שאי פעם השתתף במשחקים האולימפיים המודרניים (כנראה  שגם ההיסטוריים, אבל אי אפשר באמת לדעת), היה שם כבר במשחקי 1964 שנערכו בעיר הולדתו, טוקיו. עם זאת, הוא כנראה ייאלץ לפרוש לגמלאות ללא מדליה אולימפית.

את זה אי אפשר לומר על מילאר, שבמשחקים הקודמים בבייג'ין השווה את שיאו של יוברט רודשאי, החותר האוסטרי, כשהשתתף במשחקים בפעם התשיעית וגם הצליח לקטוף מדליית ביכורים אולימפית. מדליית הכסף הקבוצתית עם קנדה בקפיצות הייתה הראשונה, וכנראה גם האחרונה של מילאר. עם זאת, במשחקים האלה הוא כאמור יחגוג הישג גדול נוסף, כשיהפוך לראשון שמשתתף בעשר מהדורות של המשחקים. הוא, אגב, ממשיך לטעון שהספירה צריכה לעמוד על 11, והיא לא שם רק בגלל החרם המערבי על משחקי מוסקבה 1980, אם לרגע חשבתם שההשפעות של המלחמה הקרה על המשחקים האולימפיים הן נחלת העבר.

הומו מוצהר שנאבק בסוסה השייכת לפוליטיקאי מפורסם הנאבק נגד זכויותיהם של ההומואים, נכדתה  של המלכה, הספורטאי השלישי הכי זקן בהיסטוריית המשחקים האולימפיים וספורטאי שקבע שיא למספר משחקים אולימפיים בהם השתתף. נשמע כמו יופי של חומר לכמה וכמה כתבות מושקעות במהדורת חדשות הספורט שלנו (או של BBC), אולי אפילו לסרט דוקו-ספורט איכותי שכזה, היישר מבית היוצר של FOX או ESPN. וזה בדיוק מה שהופך  את המשחקים האולימפיים לחגיגת האנושיות הכי גדולה בעולם.

לא, אין שום סיבה אמיתית שאני ואתם, חובבי הספורט, נתעניין ביום-יום בקפיצות סוסים. ואין שום סיבה שאנחנו, אתר חדשות ספורט מיינסטרימי, נדווח על הדברים האלה. ואף אחד גם לא מצפה שבאמת נתעניין ושיהיה לנו אכפת אם יפן או קנדה או בריטניה או ארה"ב יזכו במדליות בדרסאז'. ממש לא. אבל דבר אחד כן משנה לנו, ואלה הסיפורים שמסתתרים בכל אחד מהענפים האלה. ענף הסוסים כאן הוא רק דוגמא.

כי בני האדם שעוסקים בענפים האלה כל יום סביב השנה הם בני אדם. וזה אומר שיש להם בעיות של בני אדם, היסטוריה של בני אדם וסיפורים של בני אדם. ואנחנו, כולנו, שכל השנה מתעניינים בכדורגל, כדורסל וטניס בעיקר, פשוט מגבילים את כמות הסיפורים שמגיעה אלינו. וזה טבעי והגיוני. אין זמן להכל. אבל ככה יוצא שאנחנו מפסידים. וזה מה שמעניק למשחקים האולימפיים את החשיבות שלהם. כי פעם בארבע שנים הם כאן כדי לדאוג שלפחות למשך שבועיים, אף אחד לא יפסיד. לא משנות התוצאות על המגרש. אתם רק צריכים לשים את הציניות בצד, ולהיכנס למסיבה. תהיו בטוחים שתמצאו מישהו לחזור איתו הביתה. לא משנה המין, הצבע, הדת או הלאום.