סוף העונה באופק - הליגה כבר מחולקת לפלייאופים, מפעל הגביע הגיע סוף סוף לחצי הגמר, וגם חלק מהקבוצות כבר מתחילות לתכנן את העונה הבאה. בוחנות איך אפשר לשפר ולחזק את הקיים, אולי אפילו לבצע מהפך בסגל. לא מעט שמות עולים לאוויר, כשבאופן טבעי - לפחות בכל הקשור לקבוצות הגדולות, מאגר מסוים הוא השחקנים שמשחקים בחו"ל. ואיכשהו, יש שם אחד שקצת נגרע מהדיונים האלה - ונותר מתחת לרדאר. וזהו מונס דאבור.
על הרזומה שלו קשה לערער - מעטים החלוצים הישראליים שעברו את הדרך ממכבי אחי נצרת, דרך מכבי תל אביב, גראסהופרס, זלצבורג, הופנהיים (ואפילו סיבוב קצר יחסית בסביליה הגדולה, אליה עבר בסכום עתק). יש לו גם 15 שערים ב-40 הופעות בנבחרת ישראל, השחקן הפעיל היחיד שקרוב (גם אם זה לא יקרה) לעבור את ערן זהבי בטבלת כובשי כל הזמנים במדים הלאומיים.
דאבור משחק היום בשבאב אל אהלי האמירתית, ודי נמחק מהתודעה הקולקטיבית. עוד נגיע לסיבות, אבל לאור ההצלחה גם שם - זו הדילמה שבה נתעסק הפעם: האם קבוצה ישראלית צריכה להחזיר את דאבור? האם התרומה המקצועית תתעלה על הבעיות מול הקהלים, ומול האווירה הישראלית הסוערת. להלן שני צידי הדילמה - וגם ההזדמנות שלכם לקבוע.
למה לא: זה לא רק כדורגל
כי בסוף, אי אפשר להתעלם מההקשר הרחב. בסופו של דבר, דאבור לא סתם בחר לפרוש מהנבחרת - זה קרה כי הוא, במעשיו ובפוסט שהגיע מתוך כעס, אבל התפרש רע מאוד באווירה הציבורית הישראלית, קרע קרע מסוים בינו לבין הקהל הישראלי. ומאז שדאבור הלך, קרה עוד משהו בישראל שגרם לחזרה כזו להיות בעייתית אפילו יותר.
אחרי ה-7.10, נרצה או לא, האווירה ביציעים הישראלים מתוחה מתמיד. לא רק בקבוצות שהן החשודות המיידיות, אלא באופן גורף בכל הקהלים - ראינו את זה בהפועל באר שבע, סביב התקרית עם סכנין; ראינו במכבי חיפה סביב המחאות נגד סבע - ואפילו בהפועל תל אביב, לזמן קצר, סביב פרשת יזן נסאר. המיינסטרים הישראלי מאוד מתקשה לקבל כרגע קולות שונים, ואולי זה אפילו מובן לאור הטראומה המטורפת שאנחנו עדיין חיים בתוכה.
ולכן, על אף הרצון לתת הפי אנד, קשה לראות את המעבר הזה מתרחש באקלים הנוכחי. לא רק מצידה של הקבוצה, שכנראה תעדיף שלא לקלוט אותו; אפילו מבחינתו של דאבור עצמו, החשש מההיתקלות המחודשת במציאות הישראלית המבעבעת, עלול להרחיק אותו מכאן. זה מצער, אפילו עצוב, אבל זה המצב. לפחות עד שהמציאות הגדולה יותר תקבל איזשהו פשר מחדש.