נבחרת ישראל התמכרה למילה ״ליגיונר״. היא מצלצלת טוב, היא נשמעת כמו התקדמות מקצועית, והיא מאפשרת למאמן להסביר זימון כמעט בלי להסביר אותו. אבל יציאה לחו״ל אינה מבטיחה ששחקן הפך טוב יותר. לפעמים היא אפילו לא מבטיחה שהוא משחק כדורגל.
במשך יותר מדי זימונים נירמלנו משהו שהיה צריך להיראות חריג: שחקנים שלא משחקים בקבוצות שלהם מקבלים זימון לנבחרת. מדי פעם גם שחקן שאין לו קבוצה נמצא בתמונה. איכשהו, דווקא שחקן שפותח בכל שבוע בליגת העל נדרש להסביר למה הוא ראוי להיות שם. מתי דקות משחק הפכו לחיסרון מול שורה מרשימה יותר בקורות החיים?
הבעיה אינה עצם הזימון של שחקנים מחו״ל. שחקן ישראלי שמצטיין בקביעות בליגה בכירה צריך להיות חלק מרכזי מהנבחרת. הבעיה היא שקיבצנו תחת הכותרת ״ליגיונרים״ שחקנים במצבים שונים לגמרי: אחד פותח בכל משחק ברמה גבוהה, אחר עולה לדקות בודדות בליגה שאינה עדיפה על שלנו, ושלישי עבר לארצות הברית, שבה לוח העונה וסגנון המשחק שונים מהכדורגל האירופי שבו הנבחרת מתחרה. התווית זהה. הערך המקצועי ממש לא.
זה גם מעלה שאלה על המעקב. אם שחקן שאינו משחק ממשיך לקבל עדיפות בזימון, האם באמת בוחנים את מצבו העכשווי לעומק? לדעת באיזו קבוצה הוא רשום או לראות תקציר מדי פעם זה לא מספיק. צריך לדעת כמה דקות הוא משחק, באיזה תפקיד, מול מי, ובעיקר איך הוא נראה עכשיו. כשדקות המשחק כמעט אינן משנות את ההיררכיה, קשה להשתכנע שהמעקב הזה משפיע מספיק על ההחלטות.
אבל הסיפור האמיתי הוא הפחד של המאמנים. קל לזמן ליגיונר עם שם מוכר. הרבה יותר קשה לבחור במקומו מגן או קשר מקומי, פחות נוצץ, שמשחק תשעים דקות בכל שבוע. אם הבחירה בליגיונר לא תצליח, כמעט אף אחד לא ישאל למה הוא היה בסגל. אם המאמן יעדיף שחקן מליגת העל והנבחרת תפסיד, הזימון הזה יהיה הראשון שיעמוד למשפט.
כך נוצרה היררכיה משונה: השחקן המקומי צריך להוכיח שהוא עדיף על הליגיונר; הליגיונר צריך בעיקר להישאר ליגיונר. זו אינה בחירה אמיצה או מקצועית. זו בחירה שקל יותר להגן עליה במסיבת העיתונאים.
לשחקנים המובילים בליגת העל יש יתרונות פשוטים מאוד. הם משחקים. הקבוצה שלהם סומכת עליהם. הם מתמודדים מדי שבוע עם לחץ, עם יריבה ועם אחריות לתוצאה. הם מגיעים לנבחרת בקצב משחק ובביטחון של אנשים שרגילים להיות על הדשא כשהמשחק מוכרע. לא כל מצטיין בליגת העל מתאים לנבחרת, אבל זימון שלו לא אמור להיחשב להימור גדול יותר מזימון של שחקן שלא שיחק חודש.
ויש גם את הקהל. אנחנו שואלים למה הנבחרת מרגישה רחוקה, למה קשה להתרגש ממנה, ואז ממלאים אותה בשחקנים שרוב האוהדים כמעט לא רואים משחקים. את שחקני הליגה המקומית אנחנו פוגשים בכל סוף שבוע. אנחנו מכירים את היכולת שלהם, מתווכחים עליהם, אוהבים אותם או אוהבים לנצח אותם. כשהם עולים בנבחרת, יש חיבור קודם. יש פנים שאנחנו מזהים וסיפור שאנחנו חלק ממנו.
הנבחרת צריכה להתחיל מחדש מהשחקן המקומי. לבנות שלד מהטובים בליגת העל, אלה שמשחקים ומובילים, ולחזק אותו בשחקני איכות שמוכיחים את עצמם בקביעות בליגות חזקות. מי שלא משחק, בארץ או בחו״ל, צריך להיאבק על מקומו כמו כולם.
הגיע הזמן שמאמן נבחרת ישראל ירגיש בנוח לומר: ״בחרתי בשחקן הזה כי הוא משחק כדורגל בכל שבוע״. העובדה שמשפט כזה נשמע היום כמו הצהרה נועזת היא בדיוק הבעיה.