שירות לאומי: ירדן שועה צריך להיות חלק מהנבחרת

נדמה שגם מי שהטילו בו ספק בעבר, יכולים היום להודות מראש: ירדן שועה הוא אחד השחקנים שהכי כיף לראות בליגת העל. הפוטנציאל של הילד מרמת גן - שעבר כל כך הרבה תחנות בדרך; מהצלחה בבני יהודה, דרך תקופה שחורה במכבי חיפה ועד הקאמבק עכשיו בבית"ר ירושלים - מתפוצץ היום בליגה. הוא אחד האחראים הגדולים לעונה הכי טובה של בית"ר מזה חמש שנים (לפחות).

אבל את זה אנחנו יודעים, והשאלה היא לאן הקריירה שלו הולכת הלאה. לקראת קמפיין מוקדמות המונדיאל ב-2026, גם זה כנראה יהיה קונצנזוס: ירדן שועה צריך להיות בנבחרת ישראל. בנבחרת יש בה כישרון ועומק אדירים בחלק הקדמי (סולומון, עבדה, גלוך, בריבו, וייסמן, ערן זהבי אם יחזור) - שועה יכול להוות עוד גורם שיכול לספק הפתעה במשחק. לעזור לנבחרת של חזן להגיע למקומות שהיא בעצמה לא חשבה שתגיע אליהם.

אבל יש מכשול. יהיו שיגידו שהוא אתי, יהיו שיקראו לו ביורוקרטי. כי גם אם ברמה המקצועית, שועה מתאים, הוא לא יכול להיות מזומן - מאחר ולא סיים שירות צבאי מלא. זה הכלל שמלווה אותנו כבר הרבה שנים, ועד היום לא היה בו סדק. אבל אני היום, בזהירות המתבקשת, רוצה למצוא את הזמן כדי לומר: הגיע הזמן שהתנאי הזה, שהפך לאות מתה, יוסר מעלינו - גם אם שועה לא שירת בצה"ל, הוא ראוי לשחק בנבחרת - ופקידי ההתאחדות צריכים להבין את רוח הזמן, ולהשתנות איתה.

ראשית - בואו נודה בזה, העיקרון לפיו "מי שמשחק בנבחרת צריך לשרת בצבא" לא ממש תופס לגבי הרבה שחקנים שנמצאים בסגל היום. חלקם כי מדובר בשחקנים ערבים (וזה מגיע מהכיוון של צה"ל, שלא מעוניין לגייס אותם מסיבותיו); חלק הם מתאזרחים - דוגמת רוברטו קולאוטי בעבר, או מיגל ויטור היום. כלומר, הקביעה לפיה שירות צבאי חייב להיות על מנת לקבל זימון הוא כזה שתופס רק על השחקנים היהודים - ולא על כולם.

שנית - אפשר גם להודות שהשאלה היא "מהו צבא" ומהי "תרומה לחברה" קצת מתפספסת. רוב שחקני הכדורגל והספורטאים בכלל, חווים שירות צבאי נוח למדי. הסיבה פשוטה; אין אפשרות אמיתית לקיים קריירה ספורטיבית מצליחה, לצד שירות צבאי משמעותי.

כן, היו פה ושם דוגמאות של אנשים שהצליחו לשלב: ברק פלג, למשל, התנדב לשרת בסיירת מטכ"ל, התחיל את הדרך שלו רק בגיל 22, והשלים קריירת כדורסל לא רעה, כולל הישגים במכבי רעננה, הפועל ירושלים והפועל גליל עליון. ויש, כמובן, את הדוגמא של מנשה זלקה, שמשחק היום בהפועל חדרה, ומשרת קבוע שירות מילואים קרבי בפלוגת עורב צנחנים. וכל הכבוד להם - הם מצליחים להראות משהו על אדם וספורטאי בחברה, שהוא בהחלט מעורר השראה. אבל ברור לכולם שהם היוצא מן הכלל, ולא הכלל.

פעם שאלו את אבי נמני מה הוא עשה בצבא. הוא ענה "חילקתי הזמנות למפקדים שלי". אמנם דוגמא אחת, אבל כנראה שהיא קרובה יותר למציאות של רוב הכדורגלנים מאשר זו של זלקה.

נדמה שמרוב הרצון האובססיבי שאנשים "יעשו צבא", ויסמנו וי על הקטע הזה בחייהם, אנחנו קצת מאבדים את המשמעות המקורית שאמורה להיות לשירות בצה"ל - הקרבה למען החברה שאתה חי בה. זה עיקרון מבורך, אבל בהחלט אפשר שספורטאים לא יהיו כלולים בתוכה.

אנחנו ב-2023, וברור לכולם שמודל "צבא העם" הוותיק כבר לא תופס. ציבורים רבים במדינת ישראל, בין אם כתוצאה מהחלטה פוליטית, בין אם מתוך חוסר רצון של הצבא, לא "נושאים בנטל". ואולי הם גם לא צריכים; בסופו של דבר, צבא ההגנה לישראל צריך לספק ביטחון לאזרחים שלו - ולכן הוא צריך לגייס את מי שהוא צריך, ולא בהכרח את כולם.

כדורגלנים יכולים לתרום לחברה הישראלית לא מעט מחוץ לצבא ההגנה לישראל. רק הפעילויות שהם לוקחים על עצמם במסגרת מנהלת הליגות, או באמצעות המועדונים דרך תרומה לקהילה (ודוגמאות לא חסר), כנראה עושות יותר טוב לחברה הישראלית מאשר החתמת כרטיס בקרייה בתל אביב. הסולידריות בישראל, גם בקרב ספורטאים, היא לא דבר שנעלם; השירות בצבא, לעומת זאת, בהחלט יכול לרדת מהפרק.

זה לא רק ירדן שועה. זה גם שחקנים אחרים שהיו נמצאים במעמד הזה - אפרופו הישגיה של נבחרת הנוער. לא יקרה כלום אם אוסקר גלוך, או נועם יעקב, לא ישרתו בצבא. לא נראה לי שמערכת הביטחון תפסיד כתוצאה מזה. ההתאחדות לכדורגל צריכה להפנים את רוח הזמן, לראות את המצב במדינה שהיא חיה בה - ולהתאים את עצמה למציאות.

ועוד דבר: בנבחרת ישראל בחרו בקמפיין האחרון לזמן את עומר אצילי. אצילי, שהתיק נגדו נסגר מחוסר אשמה, חשוד (גם על פי הודאתו) בדברים חמורים ברמה האתית, שהם (לדעתי לפחות) יותר בעייתיים מאשר אדם שלא שירת בצבא מסיבות מוצדקות. אם זרקנו את העיקרון ההוא דרך החלון לטובת האינטרס המקצועי, מוטב - אפוא - שנלך עד הסוף.