למרות מירי רגב ושותפיה - הגיע זמן אייל ברקוביץ' בנבחרת ישראל. בדצמבר ההתאחדות לכדורגל תגיד יפה שלום לווילי רוטנשטיינר, המנהל הטכני, שבדרך לא דרך הפך למאמן. זה אמנם יגרור פיצוי של שבעה חודשים, אבל זה מתבקש. לרוטנשטיינר הייתה הזדמנות, אבל הוא נכשל במבחן התוצאה מול נבחרת סקוטית חלשה מאוד וחסרה מאוד. הזדמנות אדירה ונדירה שהוחמצה בגלל כדורגל פחדני, חסר מעוף ויצירתיות שכלל מאה עשרים דקות של אפס מצבי הבקעה ובעיטות מסוכנות למסגרת.
בשורה התחתונה, רוטנשטיינר כשל בכל הגדרות תפקידיו - הבאתו של אנדי הרצוג שהפך את הנבחרת למחוררת ומביכה הגנתית, בריחה מאחריות, טיפוח דור ההמשך בנבחרות הצעירות: משימה שלשמה בראש ובראשונה נשכרו שירותיו וכישלון ברגע האמת כמאמן ראשי, למרות הגרלה נוחה מול נבחרת שישראל הייתה חייבת לנצח.
מטבע הדברים בהתאחדות מכוונים ליוסי אבוקסיס, מבכירי המאמנים הישראלים בליגת העל, וזו טעות קשה! אבוקסיס זה בראש והראשונה כדורגל ממושמע, מבוקר והגנתי. בהתאחדות חייבים לשמוע את קולות העם ורצונותיו. נקעה נפשו של העם מכדורגל משעמם והגנתי. העם רוצה הרפתקנות ויצירתיות בסגנון שראינו וחווינו בתקופתו של שלמה שרף. העם רוצה את אייל ברקוביץ! עשרות הסקרים שנערכו בנושא בתקופה האחרונה מצביעים על המגמה הזאת. אז אולי הגיע סוף-סוף לתת לעם את מה שהוא רוצה וצריך.
ברקוביץ', ביחד עם ערן זהבי שמסוגל לספק לפחות עוד 3 שנים גדולות בנבחרת, ביחד עם מנור סולומון, עילאי אלמקייס, שון וייסמן, מואנס דאבור, דיא סבע וכשרונות נוספים, יכולים להחזיר את הצבע והעניין סביב נבחרת שנעה כבר שנים בין אכזבה לאכזבה ובין כישלון לכישלון. אורן חסון, יו"ר ההתאחדות, היה ממנה את ברקוביץ' כבר לפני שנה אבל הוא נתקע עם החוזה של רוטנשטיינר שלא הוא אחראי לו ומאז ניתן להבחין שפשוט השתרשה תרבות הפחד מברקוביץ' ואישיותו.
ממה יש לכם לפחד? אפשר לחשוב שהמנומסים הג'נטלמנים והלפטופים קידמו אותנו או הובילו אותנו לטורניר גדול. ובאשר לסכסוך המתוקשר עם ביברס נאתכו - הזמן עשה את שלו מבחינה מקצועית ולא צריך להיות גאון הדור בכדי לראות שאבו פאני, דן גלזר, דור פרץ, אייל גולסה ונטע לביא זה העתיד של ליבת מרכז השדה.
יחד עם זאת, אני חושב בפירוש שאורן חסון חייב כתנאי למינוי לדרוש מברקוביץ' להסיר במסיבת עיתונאים את עננת האנטי כלפיו שנוצרה במגזרים שונים לנוכח התבטאויותיו כפרשן. ברקוביץ' סתם עשה לביברס נאתכו עוול גדול. כן ירבו אנשים בארץ הקודש כמו ביברס. כרגע, ברקוביץ' בפוזיציה של אחד שטיפס סתם על עץ גבוה והוא לא יודע איך לרדת ממנו. כשהכוונות לגביו יהיו רציניות וטהורות, אורן חסון ושלומי ברזל ימצאו לו בקלות את השלבים הנכונים בסולם לרדת מהעץ. אני גם משוכנע שהחיבוק הראשון אחרי השער הראשון בתקופתו כמאמן, אם תתממש, יהיה בינו למואנס דאבור. אין דבר יותר יפה מסליחה, מחילה ופתיחת דף חדש.
צרת הצרות של המהלך זה ההבדל בין הרצוי למצוי, ובמציאות של מקומותינו הפוליטיקה משתלטת על כל חלקה טובה גם בספורט. אם שרה שאמורה לעסוק בכבישים, בדרכים, ברכבות ובאוטובוסים מרשה לעצמה לאיים ולהדגיש שכל זמן שהיא שותפה לשלטון ברקוביץ' לא יאמן את נבחרת ישראל, ובהתאחדות לכדורגל ובמשרד הספורט שאמורים לנהל את הנושא לא מסתייגים, זה מדליק יותר מנורה אדומה אחת.
ברגע שהדיון הלגיטימי חוצה את הגבולות הספורטיביים, שעיקרו הניסיון של ברקוביץ' כמאמן (ואפשר לחשוב שכמאמנים ראשיים הרצוג ורוטנשיינר הגיעו לתפקיד עם רזומה מיוחד) מדובר באנרכיה ובעוד חלק מכוער מפרצופה של המדינה. אגב, אם אלה פני הדברים אז מה בכלל רוצים מחוגג שלא סופר את ההנחיות של הפוליטיקאים.
לסיכום, אם מירי רגב שלטענתה מייצגת ארגון פוליטי של אוהבי "העם והאדם" ולא ארגון אחר בוחרת לנסות ולהכאיב לברקוביץ' דווקא בנקודה הכי רגישה שלו, זה מחזק עוד יותר את הטיעון מדוע ברקוביץ' חייב להיות מאמן נבחרת ישראל. רגב לא אמרה לברקוביץ: "אדאג שלא תשב יותר בתוכניות טלוויזיה", או "אדאג שלא תשב יותר ברדיו", או "אדאג שלא תעשה יותר פרסומות ותוביל קמפיינים", היא הלכה ישר לבטן הרכה. לתשוקה האדירה ומעוררת ההערכה של ברקוביץ' להיות מאמן נבחרת ישראל להצליח ולהשפיע. אורן חסון חייב לחשוב על יציאה מהקופסה הספוטיבית והתעלמות מוחלטת ורמיסת הקופסה הפוליטית. אבל מאחר ובתוך עמי אני חי, כל שנותר לי ולרבים שכמותי לאחל הצלחה ליוסי אבוקסיס.