הבלקניות כמודל: הגישה החדשה שנדרשת בנבחרת

פספוס. זה מה שהיה כאן אתמול (חמישי). נבחרת ישראל הפסידה בפנדלים לסקוטלנד ועפה מהפלייאוף על העלייה ליורו, והתחושה היא שזה היה צריך להיגמר בצורה שונה. מול יריבה שהיתרון שלה זה קהל ביתי (שאיננו) ונקודת התורפה שלה זה משחק ההתקפה, החבורה של ווילי רוטנשטיינר הייתה צריכה להיערך אחרת.

אבל הנה אנחנו כאן, לא העפלנו לטורניר גדול (שוב), ואין טעם יותר מדי ללקק פצעים ולהסתכל לאחור על "מה היה קורה אם?", אלא לנסות לבחון מה יכול לקרות בעתיד, עליו יש לנו קצת יותר שליטה. אז בואו ננסה להעיף מבט קדימה כדי להבין מי יהיו השחקנים שיובילו את ישראל בקמפיין הבא, ואילו פעולות על הנבחרת והעומדים בראשה לעשות כדי להתקדם עוד צעד קטן ולנצח משחקים כאלה בפעם הבאה.

1. חובה לבצע יישור מיידי לקו של רביעייה הגנתית. ניר ביטון צריך להיות אחד הבלמים, כנראה יחד עם לואי טאהא, כך יהיו לנו במרכז ההגנה שני מגדלים של 1.90.

2. אין תחליף לשני המגנים ההתקפיים שלנו. השילוב של אלי דסה עם טאלב טוואטחה הוא הכוח העיקרי של ישראל. מדובר בשני שחקנים מהירים, קלילים ומכדררים בחסד. השילוב הזה יכול להיות קטלני.

3. בחלק הקדמי יש לשבץ רק ליגיונרים, כאלה שנתקלים בהגנות חזקות, אלה שמתאמנים מול צפיפות. השמינייה שמתוכם לדעתי צריכים להיבחר ארבעה להרכב בפריסה של ימין-אמצע-שמאל-שפיץ: ערן זהבי, מנור סולומון, שון וייסמן, מונאס דאבור, דור מיכה, עומר אצילי, דיא סבע ודן ביטון. ארבעת הראשונים יותר ראויים כמובן להרכב.

4. נותרו לנו שני מקומות בקישור האחורי, בשל העובדה שעדיף לשחק עם 10 (זהבי) מאחורי שלישייה קדמית (סולומון, וייסמן ודאבור). יש להשתמש בשני קשרים בעמדה של מספרי 6, כמו דן גלזר ודור פרץ, עוד שניים עם עוצמה פיזית, גובה ונוכחות. כך ניצור מצב של רביעייה מרכזית גבוהה עם משחק רגל טוב: ניר ביטון, טאהא, גלזר ופרץ.

5. ביברס נאתכו הוא השחקן ה-12, המאזן. הוא המעבר ממערך של 4-2-3-1 למערך 4-3-3. כשרוצים לעבור לשלישייה חזקה באמצע על חשבון שחקן קדמי, ביברס הוא התשובה לכך.

6. אה, וכמובן שלא נשכח את עמדת השוער. אופיר מרציאנו צריך להמשיך בין הקורות. הוא גבוה ועם תגובות טובות על הקרקע, וגם משחק רגל טוב. הליגיונר הכי טוב שלנו.

7. שימו לב שמתוך 12 השחקנים שצוינו עד כה, שישה הם משנתון 92-93, מהשנתונים המוצלחים שהיו לנו. יחד איתם יש עוד ארבעה צעירים (גלזר, פרץ, סולומון, וייסמן) ושני ותיקים (נאתכו וזהבי). איזון מושלם, ככה צריך להיות.

8. המשלימים בשער: אריאל הרוש (למרות שהוא כרגע ללא קבוצה, אי אפשר לוותר עליו) ובוריס קליימן ה"יווני".

9. המשלימים בהגנה: בן ביטון, חאתם עבד אלחמיד, ג'ואל אבו חנא ויהב גורפינקל/מקסים גרצ'קין. שני מגנים מהירים, שני בלמים ליגיונרים. תמיד שיהיה מכנה משותף.

10. המשלימים בקישור: הליגיונרים גדי קינדה, ניקו אולסק ואליאל פרץ. לגבי יונתן כהן: כדי שהוא יוכל לצאת לאירופה, יש לקחת אותו מעמדה קדמית לעמדה של 50-50, מספר 8 אמצע-שמאל, וכך הוא יגיע רחוק.

11. המשלימים בהתקפה: בן שהר, תומר חמד, אלון תורג'מן, דור ג'אן וגיא מלמד. מתי הייתה לנו רשימת חלוצים ליגיונרים שכזו?

יש כאן הרבה נקודות, אבל בסופו של דבר זה לא מצריך הרבה פעולות מסובכות מדי. ומה לגבי זהות המאמן? מדינות הבלקן הינן מודל לחיקוי בעניין זה. יוגוסלביה הייתה מעצמת כדורגל והמדינות שיצאו מתוכה, עם אוכלוסיות קטנות משלנו, שוכנות קבע בצמרת האירופית. המשותף לכולן - מאמנים מקומיים, רובם לא שמות גדולים, שבאים מתוך ליגה מקומית שמוציאה כמות ליגיונרים בלתי נתפסת. הנבחרות הללו מקיימות שני אימונים בלבד לפני משחק, אבל הדבר החשוב בעיני אותם מאמנים זה בחירת השחקנים.

דוגמאות לכך: מתיאש קק בסלובניה, איגור אנג'לובסקי בצפון מקדוניה, זלאטקו דאליץ' בקרואטיה, דושקו באייביץ' בבוסניה וליובישה טומבאקוביץ' בסרביה. המסקנה ברורה: חייבים לנבחרת ישראל מאמן ישראלי, ולא חובה שהוא יהיה מהשורה הראשונה של המאמנים פה. סילבס, רפואה, טסלפפה - תתכוננו.