בין מסי לזהבי: השחקן שתמיד במרכז הבמה

להקה של צפרדעים טיילה ביער. לפתע נפלו שניים מהם לתוך בור. "חבר'ה, אין סיכוי שתצאו מכאן", החלו לצעוק הצפרדעים מלמעלה, "הבור מאוד עמוק, לעולם לא תצליחו לצאת מכאן. חבל לכם בכלל להתאמץ, אתם נחשבים כבר למתים".

לצפרדעים שנפלו לא היתה כוונה לוותר על חייהם בקלות והם ניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, אלא שעם הכישלונות החל אחד מהם לאבד תקווה ולהאמין לדברי הצפרדעים. ואכן, אחרי שעה קלה הוא החליט לוותר ומת בקרקעית הבור.

הצפרדע השני לעומת זאת לא ויתר. בשעה שהצפרדעים מסמנים לו בתנועות וצועקים מפתח הבור: "חבל על המאמץ, אין לך שום סיכוי בעולם...", הוא ניסה בכל כוחו לצאת משם. אחרי שעה שלמה של ניסיונות הוא נתן ניתור כזה חזק שהוציא אותו החוצה. "איך עשית את זה?", שאלו אותו חבריו הצפרדעים, "הבור היה ממש עמוק ואמרנו לך שחבל לנסות". בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע כי הוא חירש ולא שמע מה הם אמרו לו. ההפך, הוא פירש את התנועות כקריאות עידוד....".
 
אומרים שהוא טוב רק במסגרת קבוצתית. שבנבחרת הוא לא תורם כלום. שמול הגנות חלשות הוא חוגג, אבל מול אריות היבשת הוא לא מתפקד. לא, אני לא מתכוון למסי, אלא לערן זהבי, שבדיוק כמו השחקן הטוב בעולם, זוכה לביקורת וזלזול של רבים בישראל כשזה מגיע למדים הלאומיים. ואני אומר בולשיט. בדיוק כמו שמסי הוא השחקן הטוב בעולם, ערן זהבי הוא השחקן הישראלי הטוב ביותר שיש לנו, נקודה.

בדיוק כמו שאנחנו צריכים לברך על כך שראינו את מסי וליהנות ממנו, כך גם אנחנו צריכים ליהנות מזהבי. וזה לא משנה אם זה במכבי, בהפועל, בשכונה, בסין או בנבחרת. ואל תבלבלו את המוח עם טיעוני הליגה הסינית החלשה, כי זהבי הצליח בכל מקום בו עלה על הדשא. ולא רק שהוא הצליח, הוא תמיד היה במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להשפיע על תארים וכדי להביא הישגים אישיים וקבוצתיים. קוראים לזה ווינר. וזה בדיוק מה שהנבחרת צריכה, כי עם כל הכבוד לנו, אנחנו לא משופעים בשחקנים כאלה.

זיכרון גורלי
במשך חודשים ארוכים, אם לא שנים ארוכות, זכתה הנבחרת שלנו לבוז גדול. הפכו אותה לבדיחה. בצדק. אחרי הכל, פני הנבחרת כפני הכדורגל בארץ: כושל. והנה, שני ניצחונות בתוספת משחק אימון מול חובבי ציון מגוואטמלה, הפכו את הנבחרת לדבר החם בביצה. פתאום יש כדורגל בארץ. פתאום יש ציפייה.

כאלה אנחנו, נעים מצד לצד במהירות האור. אנחנו גם נוטים לשכוח מהר מאוד. לטוב ולרע. וכך, כמו שלא היינו צריכים את זהבי אחרי אלבניה, בא המשחק המצחיק מול החבר'ה ממרכז אמריקה והחזיר את מספר 7 לקדמת הבמה. למאני טיים שהוא כל כך אוהב. היום בערב יעלה זהבי לדשא בסקוטלנד במטרה להשיג עם הנבחרת את המקום הראשון בבית. סביר להניח שאם נצליח יפרגנו לו ולהרצוג, אם ניכשל יגידו שזה בגללו ובגלל זהבי. שהאוסטרי לא היה צריך להזמין אותו והחלוץ הרס את מה שבנו כאן בלעדיו.

כאלה אנחנו, אין אפור, הכל שחור או לבן. והכל גם בדיעבד. לכן אני מציע לזהבי, בדיוק כמו הצפרדע בפתיח, להפסיק לשמוע את מה שיש לנו לומר, לפרש את סימני הידיים כקריאות עידוד, להתמקד בדבר שהוא הכי טוב בו (כדורגל) ולהקפיץ אותנו מתחתית הבור למקום הראשון. אני מאמין בו, בדיוק כמו שהתחלתי להאמין במוצרים הסינים.