פספוסים: הנבחרת איבדה הזדמנות פז

צריך להודות, נבחרת ישראל קיבלה יריב בהזמנה לתחילת קמפיין. אמונה היא הבסיס לכל הצלחה עתידית ועידן אנדראס הרצוג החל עם הרבה אמונה. האמונה מלווה באופטימיות. כך היה, כך יהיה וכך גם במשחק אתמול (שישי). האמונה מייצרת רצון ואין אחד שיכול לבוא בטענות להשקעה של השחקנים התכולים במגרש.

אם האמונה מייצרת רצון, הרי שהרצון מייצר יכולת. גם כאן ראינו שחקנים שהשפיעו על המשחק באופן אישי כמו דור פרץ, טאלב טוואטחה ומונאס דאבור (למרות שלא כבש). היכולת, ברמת נבחרת, חייבת מסגרת טקטית מאוד מדויקת ומוגדרת. הרצוג בחר לפתוח את הקמפיין בשיטת 3:5:2 ואני מצדיק אותו. מרכז ההגנה שלנו, כל עוד מאוייש על ידי שלושה בלמים, יכול לאפשר חופש פעולה לשני שחקני קו התקפיים (דסה מימין וטוואטחה משמאל) שאכן באו לידי ביטוי.

המשחק הקבוצתי של הנבחרת במחצית הראשונה הבליט את האסטרטגיה הנכונה של המאמן. ב-45 הדקות הראשונות, ישראל הגיעה למצבים שאם תשאלו את ערן זהבי הוא יגיד שהזדמנויות כאלו מסתיימות אצלו רק ברשת. מי שעוד הגיע למצב קורץ היה בירם כיאל, שידע להגיח מקו אחורי ביחד עם דור פרץ ולהביך את ההגנה האלבנית.

מעל השאר, גיא חיימוב היה שם בשבילנו לאורך כל המשחק ובעיקר במחצית הראשונה, כשבזכות המיקום והתגובות שלו הצליח לנטרל כל ניסיון התקפה של האלבנים. אין לי ספק שבמכבי חיפה מחככים ידיים בהנאה אחרי המשחק אתמול, בעוד בהפועל באר שבע כבר מודים בטעותם אחרי שוויתרו עליו.

במחצית הראשונה הנבחרת עבדה כתמהיל קבוצתי, אבל אין לי הסבר מדוע בתחילת המחצית השניה לא קיבלנו ממנה את אותן אנרגיות ואותה משמעת טקטית שהיו במחצית הראשונה. הנבחרת פתחה את החצי השני תוך כדי יצירת פערים בין חלקי הקבוצה, מה שלא אפיין אותנו במחצית הראשונה ואז באה לידי ביטוי היכולת האישית של השחקנים האלבנים. מהיכולת הקבוצתית שלהם אין בכלל ממה להתרשם.

אם מנתחים את השער שספגנו, הוא נבע בגלל שבירם כיאל, ביברס נאתכו ודור פרץ משכו יותר מדי לאחור לרחבה והיו רחוקים מליצור מגע עם הכדור שהוגש לכובש ג'אקה. מצד אחד מדובר במוטיבציית יתר, אבל מצד שני נוצרים פערים.

הנבחרת זיתה שהיריב האלבני, עם כל הכבוד ליתרון 0:1, לא מפחיד בכלל ושפת הגוף של השחקנים שידרה שאפשר לחזור למשחק. החילופים היו התקפיים (חמד, סולומון ומיכה), אבל ככל שהדקות נקפו ההתקפה שלנו נתקלתה בצפיפות שיצרה אלבניה באיזור הרחבה שלה. המארחת ניסתה לייצר התקפות מתפרצות, כולל אחת ששוב היה זה חיימוב שהשאיר אותנו בחיים. מצד שני, בדקות האחרונות האלבנים לא התביישו אפילו להעיף כדורים למעלה או החוצה כדי לשמור על התוצאה עד שריקת הסיום המיוחלת מבחינתם.

אין לי ספק שתחושת האכזבה בחדר ההלבשה של הנבחרת אחרי המשחק הייתה עצומה בגלל היריב הבינוני. על פניו לאלבניה יש חמישה שחקנים מהליגה האיטלקית, אבל הם לא "קבוצה" ומכאן נובע התסכול של ישראל. כשמסתכלים על עתיד הקמפיין, אני בטוח שהרצוג צריך להמשיך לדגול בשיטה אותה הוא מנחיל על מנת ליצור יציבות. בנבחרת, להבדיל מקבוצה, כל אימון הוא ברכה. ככל שהנבחרת תייצב את עצמה דרך השיטה הנוכחית, התיאום בין השחקנים רק יילך וישתפר.

מילה אחרונה למנהל הטכני ווילי רוטנשטיינר. הגעת לישראל על מנת לבנות את הפירמידה מלמטה, אבל הנבחרת הבוגרת היא קודקוד הפירמידה. השאר להרצוג את עבודת האימון ויפה שעה אחת קודם כי הכדורגל שלנו זקוק למנהל טכני שיידע לבנות מהיסוד.