עדיין אפשר להחזיר את הכבוד
למרות היחס המזלזל של השחקנים לאוהדים, הם עוד מסוגלים לנצח ברוסיה
שוב נבחרת ישראל מתבזה מול נבחרת חלשה יותר (על הנייר, ברור שרק על הנייר), שוב קמפיין נוסף מתאייד לו ללא תכלית ונותן אור ירוק לפסטיבל הפרשנים לקשקש ושוב הקהל הולך הביתה מאוכזב לא בגלל ההפסד, אלא בגלל היחס. של השחקנים, של המאמן, של ההתאחדות ושל הגאווה הלאומית שלאט לאט התרסקה השבוע (גם הודות לכדורסל). בעשר הדקות לאחר שריקת הסיום היה ניתן לראות באופן ברור לחלוטין מה הוביל את הנבחרת שלנו לתיקו המביש מול אזרבייג'אן, על היכולת המקצועית נאמר כבר הכל, אני דווקא רוצה לדבר על המרכיב התרבותי של הכדורגל.
בעונה שעברה מכבי תל אביב הגיעה למשחק ליגה בבאר שבע והפסידה 3:1 לקבוצה המקומית תוך תצוגה חלשה מצד הקבוצה של אוסקר גארסיה. בסיום המשחק החלו השחקנים לעשות את דרכם לחדרי ההלבשה ומיד אוסקר בעצמו הלך אסף את שחקניו והביא אותם ליציע על מנת להודות לקהל שהגיע, תמך ועודד במהלך המשחק.
אתמול, בעשר הדקות לאחר שריקת הסיום של השופט השבדי היה ניתן לראות את הבדלי הרמות בין המאמן הספרדי ושיטת הניהול שמונהגת באלופה לבין החובבנות הים תיכונית שלנו, הראשונים לברוח לחדרי ההלבשה היו מאמן הנבחרת אלי גוטמן ועוזרו יוסי אבוקסיס, אחריהם נהרו איתי שכטר וביברס נאתכו ושאר שחקני הנבחרת שמיהרו למקלחות ולביתם (או לטיסה לרוסיה).
על ללכת ולהודות לקהל ביציעים אף אחד לא חשב אפילו בנבחרת הישראלית הרי למה ללכת ולהודות ל-21 אלף צופים שבמוצאי החג החליטו להטריח את עצמם למתקן ה"מפואר" באצטדיון רמת גן וזכו לצפות בכדורגל "משובח" ושוטף מצד הנבחרת שלהם, הרי הקהל בא קנה מנויים ושוב התאכזב כמו שהוא רגיל, מעולם הקהל הזה שדוחף את הנבחרת לא זכה הרי להתנצלות הזו שמגיעה לו, למחווה הזו מצד השחקנים שמייצגים אותו בעצם לבישתם את חולצת הנבחרת ולו ורק לו האם אמורים להיות מחוייבים.
הפעולה הזו כמה שהיא מינורית מסמלת את ההבדלים בתפיסה שלנו את הכדורגל, במקום לספק הנאה ולהבין שהקהל הוא הלקוח של המשחק המופלא הזה, הכדורגל הישראלי פועל בשיטתיות להרחיק את הקהל מהמגרשים כאשר גם הקהל שכבר מגיע זוכה ליחס מחפיר לצד מחירים מופקעים. על רמת הכדורגל באמת שנאמר כבר הכל, אין משחק לחץ על במטרה להישג את הכדור, אין משחק עומק במטרה להניע את הכדור קדימה ולייצר מצבים וכשכבר מגיעים איכשהו למצבי הבקעה אז מיטב בחורינו מחמיצים בשלומיאליות.
ועדיין ביום שלישי יש לנבחרת הזדמנות שוב להחזיר את הכבוד, כן כן בדיוק אותו מושג שהישראלי המצוי כל כך אוהב להתייחס אליו וכל כך חרד לכבודו הוא זה שהנבחרת הנוכחית צריכה לייצר לעצמה, אנחנו לא מבקשים ניצחון ברוסיה או אפילו תיקו אנחנו רק מבקשים לחימה, אופי, עקשנות ומלחמה על הכבוד כי האמת שזה די הדבר האחרון שנשאר לנבחרת הזו להילחם עליו ואם אפשר גם ללכת לקהל בסיום המשחק תהיה התוצאה אשר תהיה ולהגיד לו תודה, אולי זו הדרך להעלים את הכדורגל הישן ולהתחיל לצעוד לכיוון משהו חדש.