טוב לי או רע לי: כל אוהד נבחרת מגיע אופטימי או פסימי, ואתה?
יש כאלה שמצפים לסנסציה בכל פעם מחדש, אחרים נכנסים לכוננות ספיגה גם כשלוקסמבורג מגיעה לנתב"ג. יש אנשים שלא סופרים את רונאלדו ויש את אלה שמצפים לחטוף שישייה. אתם רואים את חצי הכוס המלאה או הריקה? טקבקו לנו
אוהדי כדורגל מתחלקים בדרך כלל לשני זנים עיקריים: הראשון מתאפיין בכמה תכונות, שהבולטת בהן היא גאווה הגובלת ביהירות. הוא מחזיק באמונה - גם אם היא משוללת כל בסיס הגיוני - שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. במילה אחת, אופטימי. זה שלא נותן לעובדות לבלבל אותו, מתעלם מכך שהשחקנים להם הוא סוגד נראים כמו קונוסים ובטוח שהקבוצה שלו הולכת להתפוצץ עם חמישיה במשחק הקרוב. הזן השני של אוהדים הוא נוירוטי, מפוחד ורואה שחורות. קוראים לזה פסימי. זה שמשוכנע שרצף הניצחונות חייב להיגמר דווקא היום, ובמשחק מול הנמושה של הליגה יחכה לסנסציה על הגב שלו, כי הרי אלוהים לא יכול לתת לו את כל הטוב הזה מבלי לקחת הכל מתישהו. בקצרה, הפסימיסט יודע (פסימיסט תמיד "יודע", לא "חושב ש") שהעולם הוא מקום שלילי במהותו.
אבל כשמגיעים לאוהדי נבחרת ישראל, נראה שכל החוקיות הזו מתערבבת. ולאור העובדה שנבחרת הכחול-לבן שלנו כל כך עקבית בכשלונותיה, כשמנסים לנתח את הפרופיל של האוהד הממוצע, הכל הופך לבליל אחד גדול של זהויות. הרי גם המכביסט, הבית"ריסט, ולצורך העניין גם הצפריריסט, אוכלים את אותו הקש הלאומי מאז מקסיקו 70'. והנה, כשאנחנו עומדים בפתחו של מבחן היכול להיות נקודת מפנה, אוהדי הנבחרת - אלה שביום-יום הם פסיפס אנושי מורכב - מתחלקים לאופטימיים ופסימיים. בניסיון לבדוק למי יש קייס חזק יותר לקראת המשחק מול פורטוגל, ריכזנו לכם את עיקר הטיעונים משני צדי המפה. עכשיו רק נותר לכם לבחור באיזה צד של חצי הכוס אתם מביטים.
__________________________________
אופטימי: תשמע, נמאס לי. נבחרת ישראל משחקת מול פורטוגל, וכל הדיבור מסביב הוא כמה נחטוף מרונאלדו. די כבר לזלזל בנבחרת שלנו! אני חושב שדווקא הפעם יש לנו סיכוי לעשות את זה. קצת גאווה לאומית!
פסימי: סיכוי לעשות את זה? אלא אם כן ב''לעשות את זה'' אתה מתכוון ל-''לעבור את החצי'', מצטער להודיע לך: אתה חי בסרט. בוא נתעלם לרגע מהעובדה שגם אם הפורטוגלים יסרבו לעלות למגרש כי רונאלדו סובל מהרעלת אלכוהול וננצח טכנית, 3 הנקודות לא באמת יביאו אותנו למונדיאל, וכבר ביום שלישי הקמפיין ייגמר כשנפסיד לצפון אירלנד, אז תרגיע בנוגע לסיכויים של ישראל.
א: אתה מגזים. מה עשיתם מפורטוגל? כולה כרסיטיאנו ועוד 10. ועוד בלי נאני הם שווים אפילו פחות. מי ייתן שם גול? חלוץ לא היה להם מאז סה פינטו או ז'ואאו פינטו, אולי הרב פינטו יכול לעזור להם. הלדר פושטיגה? איך הם תקועים 10 שנים עם הלדר פושטיגה? דקל קינן אוכל אותו בלי מלח..
פ: נכון, פושטיגה מעולם לא השתייך לשורה הראשונה באירופה, אבל איך נאמר זאת בעדינות? כדי לכבוש נגד ההגנה של ישראל, הדרישות הן לא בשמיים. רק מאז הקיץ האחרון חגגו עלינו שמות כמו אביסוב, קיסליאק ופורסל. מי? בדיוק. בנוסף, למה יש סיכוי גבוה יותר - לכך שחמד יביך את פפה, או שווארלה ואלמיידה יטיילו מול בן חיים וגרשון? ולפני שאנחנו מוחקים בהינף יד את ''רונאלדו ועוד 10", רק נזכיר ש''החבורה האלמונית'' הזו נעצרה רק בחצי הגמר של היורו האחרון.
א: תשמע, פעם בעשור אנחנו חייבים לקחת משחק גדול, למה שזה לא יקרה הפעם? מה, לא ניצחנו את צרפת בדיוק לפני 20 שנה? כשספרד באו לפה, לא נתנו להם פייט? מבחינה סטטיסטית, פעם בכמה שנים אנחנו חייבים לנצח קבוצה גדולה. מה גם שפורטוגל לא כאלה גדולים, בקושי את לוקסמבורג הם ניצחו. אפילו את צפון אירלנד לא הצליחו לנצח, ועוד בבית. אנחנו הרי נתנו שישיה ללוקסמבורג בלי למצמץ.
פ: לפעמים אתה חייב להעריך את האופטימיים. בן גוריון אמר פעם ש"בישראל לא מאמינים בניסים, אלא בונים עליהם שיקרו". המשפט הזה מקבל משנה תוקף כשמדובר באוהדי נבחרת ישראל. וחוץ מזה, אם החוקיות הסטטיסטית הזו שאתה מדבר עליה נכונה, הרי שזה בדיוק מה שיסביר את ניצחון הדוורים והבנקאים של לוקסמבורג על פורטוגל. פעם בעשור זה הרי חייב לקרות, לא?
א: למה אתה מזלזל? יש לנו אחלה שחקנים. מתי בפעם האחרונה היה פה שחקן איכותי כמו נאתכו? תומר חמד חלוץ לגיטימי בליגה הספרדית וכבר כבש מול פפה להזכירך. בן בסט ומליקסון כוכבים בצרפת. וזה בלי להזכיר את אוואט ואלירן עטר, שנמצא בכושר מעולה. הם יבואו לתקוף ויש לנו אחלה הזדמנות לנסות לעקוץ בהתקפות מהירות. פס עומק קטן של נאתכו והם חוזרים הביתה עם דמעות..
פ: נאתכו שחקן נהדר, אין ספק, אבל העובדה שהוא מוקף בחבורת ליגיונרים לא אומרת שהשאר מגיעים לרמתו. ואם נפרוט את זה לפרוטות, העליבות הכללית תיחשף: ברור שקל להתרשם מרשימה של 13 שחקנים שלא משחקים בארץ, אבל זה מטעה: קודם כל, חלקם מגיע מליגות קיקיוניות כמו קפריסין ובלגיה, והשאר, שמשתייכים לליגות בכירות יותר, בעיקר מחממים את הספסל. בוא רק נגיד שאם המשחק היה בין נבחרת סוכני השחקנים של ישראל לאלה מפורטוגל, ולא בין הכדורגלנים, מצבנו היה טוב יותר. בזה בטוח נוכל לזכות באיזה תואר.
א: סוכנים לא שמים גולים בשביל חמד ונאתכו. וגם אם השחקנים לא לרוחך, תראה איזה מאמן יש לנו. נכון, מול רוסיה קרסנו, אבל זה היה שכר הלימוד שלו. עכשיו, אחרי כמה חודשים טובים בתפקיד, גוטמן כבר הבין איך עובד העסק. גם בהפועל, להזכירך, לקח לו זמן ללמוד, אבל הוא ניצח קבוצות טובות ממנו כמו המבורג, בנפיקה (עם קוונטראו, אגב) וליון. גוטמן תמיד היה מומחה בלבוא אנדרדוג ולעקוץ. איזו הזדמנות יותר טובה יש מזאת?
פ: גוטמן אחלה מאמן, אבל אחרי התבוסה לרוסיה הפרצוף שלו זעק דבר אחד: "למה הכנסתי את עצמי לצרה הזאת?". ההבדל בין אימון שחקנים שאתה רואה כל יום ומעצב את תפישתם המקצועית לבין אימון נבחרת שנפגשת פעם בשלושה חודשים הוא עצום. הקריירה של מאמנים רבים וטובים נתקעה במלכודת הזו לפני גוטמן, ועד כה נראה שגם הוא מבין שהציפיות שהיו לו מעצמו נידונו לכשלון. ההזדמנות היחידה שאפשר לראות מהמשחק נגד פורטוגל היא של גוטמן עצמו: אם נקבל שישיה והוא יציע את התפטרותו, לוזון יהיה חייב לקבל אותה.
א: אפרופו לוזון, ראית איזה הפקה הוא אירגן? רמת גן מפוצץ ב-45 אלף איש, שישי בצהריים, תענוג. גם מזג האוויר לטובתנו, יהיה שרב, הפורטוגלים לא יידעו לעמוד בזה. פה זה המזרח התיכון, למקרה ששכחת. החום יהרוג אותם, בדקה ה-60 הם ייפלו מהרגליים, ואז גוטמן יעשה חילוף מנצח, והנה, ישראל גונבת שער, פורטוגל נלחצת, יוצאת קדימה וישראל עוקצת בעוד מתפרצת. נשמע תסריט מבטיח, לא?
פ: אתה מאמין לעצמך? התסריט הוורוד הזה ודאי רץ לרבים אחרים בראש, כמו לפני כל משחק, אבל אני צופה שהפעם הוא יהפוך לסיוט אפילו מהר מהרגיל: קודם כל, במפלצת הבטון הכעורה שמתקראת האיצטדיון הלאומי יש אווירה של לוויה, בטח לא של משחק כדורגל מחשמל. לגבי עשרות האלפים ביציע, כמה באמת היו קונים כרטיס אם היריבה הייתה, נגיד, שווייץ? והנה לך תסריט: רונאלדו דופק גול בוולה, 0:1 לפורטוגל, אתה חושב שהילדים ביציע שלבושים בחולצות מספר 7 מיונייטד וריאל ישרקו בוז? או שמא הם יקפצו לשמיים? נקודה למחשבה. אה, ולגבי הכושר הגופני - היחידים שייפלו מהרגליים הם השחקנים הישראלים, וזה יקרה הרבה לפני הדקה ה-60. החום של הצהריים? המרוויחים היחידים יהיו הגזלנים בקיוסק שיידפקו לנו 10 ש"ח על כוס קולה בלי להתבייש.
א: עזוב אותך תסריטים, אתה לא מרגיש שיש פה אווירה של משהו מיוחד? לא יודע אם זה השילוב בין ההתרגשות מהנחיתה של אובמה, ביחד עם החג הקרב ובא, אבל יש אווירה של היסטוריה. אני כבר מדמיין את הכותרות: "המכה ה-11", או "נאתכו החביא לרונאלדו אפיקומן". צריך רק את החותמת הקטנה של ניצחון על פורטוגל, ואנחנו בכיווןן.
פ: האמת? כאן אתה צודק. כמה שהנבחרת נכשלת כבר שנים והניתוק מקהל גובר, לרבים יש הרגשה שניצחון אחד גדול, משהו כמו ה-0:5 על אוסטריה, ידליק פה את הכל מחדש. הבעיה היא שאז שיחקו בהרכב כמה מגדולי השחקנים שלנו בכל הזמנים, וכרגע את הסגל מאיישת חבורה שנראית אכפתית בערך כמו שמלכת היופי באמת רוצה להיות וטרינרית. היא לא. סביר יותר להניח שהחותמת שנקבל תהיה על עוד קמפיין שהלך.
ובפינת השאלה אל הגולשים:
א: תראו, אמנם אני אופטימי ,אבל גם אני יודע שלמונדיאל לא נעלה. אבל אני אפילו לא מבקש את זה, כל מה שאני מבקש הוא ניצחון קטן, אבל כזה שייתן לנו תקווה ומקור לאופטימיות, לפחות לעשר השנים הבאות... אחרי הכל, מה נעשה בלי התקווה?
האם אתם נמנים על האופטימיים שבטוחים שננצח את פורטוגל ומשם לא נביט לאחור? ואולי אתם חלק מהפסימיים שיודעים שזה רק עניין של כמה חתיכות נוציא מהרשת? עכשיו תורכם, טקבקו לנו ואולי נצליח לאפיין קצת יותר לעומק את הפרופיל של אוהדי הנבחרת. בין המטקבקים תוגרל כוס חצי ריקה. או חצי מלאה.