רבע גמר גביע המדינה שעברנו ייזכר במשך זמן רב: תוך יומיים, שתי הקבוצות הגדולות של הכדורגל שלנו הודחו ברעש גדול. מכבי פתח תקווה ומכבי נתניה, שתי קבוצות פלייאוף תחתון, התגברו ועלו על חשבון האימפריות. היום, נערכה הגרלת חצי הגמר שקבעה כי ארבעת הקבוצות שישחקו במעמד היוקרתי - תהיינה הפועל באר שבע, מכבי נתניה, מכבי פתח תקווה והפועל נוף הגליל.
וסביב התוצאות המדהימות של הרבע, התפתחה גם תחושת חמיצות מסוימת. מין טענה שחצי הגמר מבאס או משעמם - כשאין בו את האימפריות מחיפה ותל אביב. אז במובן הזה צריך כמובן להפריד - אוהדי הקבוצות שהודחו, מתבאסים בצדק. אלה באמת היו הדחות כואבות עבורם, ואותם אני לא מתיימר לשפוט.
אבל עבור כל היתר, התוצאה של רבע הגמר - אמורה להיות יום חג. כי מפעל הגביע, אולי קצת שכחנו, אמור להיות המפעל בדיוק של הקבוצות האלה: הנתניות והמכבפ"תיות של העולם. הקבוצות שלא הולכות לזכות באליפות בעתיד הנראה לעין (וכנראה שגם אחריו), הן אלה שבשבילן קיים הקונספט של הגביע. זו ההזדמנות שלהן להרוויח קצת תהילה, בתוך החיים הדי משעממים בבטן של הליגה שלנו.
למעשה, האנומליה היא הציפייה שהגביע יהיה עוד מפעל שבו זוכות הקבוצות הגדולות. לטעמי, הציפייה קשורה בשיטה - ההחלטה של ההתאחדות לכדורגל לעשות "משחק כפול" ברבע הגמר, הפכה את הגביע בשנים האלה לעוד מפעל שבו הקבוצות העשירות והחזקות הולכות חזק. הזדמנות בשבילן "להשלים דאבל", ולקבע עוד יותר את הסדר הקיים.
אבל גביע, הרי, בכל העולם - הוא המפעל של העניות. ה"סינדרלות". בשביל האימפריות הגדולות והחזקות של כל ליגה, יש את הליגה עצמה - המסע הארוך, שבו בסופו של דבר (ברוב המקרים) הקבוצה החזקה והעשירה יותר מנצחת. גביע, בגלל שהוא מפעל של הכרעה וכמות מפעלים קטנה, הוא ההזדמנות של הקבוצות הבינוניות והקטנות לצמצם את הפערים - לנצח את הגדולות, ולהשאיר אותן מאחור בדרך לתואר הכי מרגש שיש.
בגרמניה, באיירן מינכן הודחה כבר בסיבוב השני ע"י זארברוקן מהליגה השלישית במדינה. דורטמונד עפה סיבוב אחד אחר כך, נגד שטוטגרט. בספרד, גם ברצלונה, גם ריאל מדריד ואפילו אתלטיקו לא נמצאות במפעל - הגמר יפגיש את אתלטיק בילבאו ומאיורקה. שתי קבוצות שהן, במונחים שלנו, בערך כמו מכבי נתניה או מכבי פתח תקווה. קבוצות בינוניות, שחיות מהשאריות של העשירות, ומשיגות תואר פעם בעשרים שנה.
וגם בישראל, עד אותה החלטה לא חכמה - שהגיעה אך ורק משיקולים כלכליים צרים, ולא ספורטיביים, היתה לנו מורשת ארוכה של "סינדרלות" שזוכות בגביע. מהפועל יהוד, שעשתה את זה עוד בתחילת האייטיז, דרך הפועל לוד, הפועל רמת גן שזכתה מתחתית הליגה הלאומית (ועשר שנים אחר כך בעונה שבה היא יורדת לליגה השנייה), בני סכנין ששברה את תקרת הזכוכית של המגזר, ואפילו בני יהודה שזכתה פעמיים תוך שלוש שנים.
זה היופי של הגביע. זו הסיבה שבשבילה כולנו התכנסנו - לכבד את שמחת העניים, שבמקרה הזה היא השמחה הכי יפה שיש. לרגע שבו עשרות אלפי אוהדים מוציאים את הצעיף מהארון, ובאים להתאחד עם האהבה שלהם - ללילה אחד של קסם. החד פעמיות היא ליבו של מפעל הגביע, והיא שהופכת אותו לכל כך מצליח וכל כך עוצמתי. זה משחק אחד - שבו הכל יכול לקרות, והכל אפשרי.
בפרפראזה על הטקסט שכתב פעם יהונתן גפן ז"ל - יש חיים אחרי חדרה, ויש כדורגל מחוץ לסמי עופר או לבלומפילד. יש יקומים שלמים של כדורגל, שנמצאים בדרך כלל בצל, ומחכים לאיזשהו רגע של תקומה. חצי הגמר והגמר יהיו הרגע שלהם - בנתניה, בפתח תקווה, בנוף הגליל ואפילו בבאר שבע - קבוצה גדולה עם קהל משמעותי, שכנראה לא תיקח את האליפות בשנים הקרובות.
אז את האליפות תשאירו לגדולות ולעשירות, את הגביע - תנו לשמחה של כל היתר.