תראו אותי: כרמלו אנתוני וזלאטן לא מקבלים את ההערכה הראויה

משחק תפקידים: פנייה אישית מכרמלו אנתוני
"כשהבחור ההוא, המלך, בכלל עוד היה בתיכון, מקבל שידורים מחוף לחוף והאמר מנייקי או מה שזה לא היה, אני כבר הלכתי לאוניברסיטה. כן, אוניברסיטה. שיעורים, מרצים. כל החרא הזה. וכשהוא שיחק מול ילדים שקטנים ממנו בגיל ובגוף, אני שיחקתי מול גברים. שיחקתי נגדם? הצחקתם אותי. יותר כמו "שיחקתי  בהם". ולמרות שעל הספסל ישב לי אחד המאמנים הכי קשוחים בכל המכללות, על המגרש אני – הילד שנולד בברוקלין, גדל בבולטימור ושכולם אמרו עליו שהוא 'שכונה' – הייתי הכי טוב על הפרקט, ערב-ערב. פאק, הייתי כל כך טוב עד שהבאתי למאמן ולאוניברסיטה את אליפות ארצות הברית, הראשונה והיחידה שלהם. אליפות! כפרשמן!

לא, זה כמובן לא הספיק כדי שיבחרו בי ראשון בדראפט. היה את המלך, הילד מהתיכון. אז מה אתם אומרים, בחירה שנייה? פחחח... הצחקתם את לארי בראון. אז דנבר זכו בי. ואז כולם התלהבו מהעונה הראשונה של הילד במקצוענים, כי הוא היה הרוקי השלישי אחרי אוסקר רוברטסון ומייקל ג'ורדן שנותן 20, 5, 5. גם כן הישג. לא מזמן הבחור ההוא מסקרמנטו עשה את אותו הדבר, איך קוראים לו, ריק... טייריק אוואנס. ומה זה נתן לו? קדחת. אז כשכולם התלהבו, אני באתי ודפקתי 21 נקודות למשחק, עשירית יותר ממנו!. גם שיפרתי את הקבוצה שלי, שאפילו הגיעה עד הפלייאוף (מ-17 ניצחונות ל-43). ומה "הילד" עשה? שיפר מ-17 ל-35, ולא הגיע לשום מקום, וזה עוד כשהמערב היה הרבה יותר פרוע. אבל לא יספרו לכם על זה. וזה לא שהייתה לי קבוצה יותר טובה. ממש לא. היו לו שם כמה חבר'ה שיודעים כדורסל.

אבל כבר אי אפשר היה לעצור את השטף. הוא היה הקינג, נייקי טיפלה בו, הליגה עטפה אותו, אני הייתי הילד הרע עם החברים הערסים מבולטימור, עם התסרוקת סטייל חבר כנופיה והתדמית הבעייתית. וזהו. כולם הסתכלו רק על מה שקורה בקליבלנד, ואצלי כולם צחקו כשאלן אייברסון בא לשחק איתי. אז ב-2008 נסעתי לבייג'ין, החזרנו את הזהב כשאני הייתי אחד השחקנים הכי טובים בקבוצה. גם זה לא גרם לאנשים להבין שבסך הכל אין הרבה הבדל ביני לבינו. הוא ניצל את הנסיעה כדי לסגור את דיל עם ווייד ובוש, אין לו בושה. עדיין לא הבנתי איך כולם בטוחים שהוא הטוב בעולם ואני בקושי בטופ 10.

בקיץ האחרון כולנו שוב נסענו ביחד, הפעם ללונדון. לא רוצה להיות קטנוני, אבל גם כאן שיחקתי פחות ממנו וקלעתי יותר...אין בכלל ספק שהייתי אחד מה-2-3 השחקנים החשובים בנבחרת. טוב, אבל ברור לי כבר שהכל שייך ליחסי ציבור. קובי, קווין, הוא. יש מספיק אנשים שמקבלים את הכותרות הטובות. ומה נשאר לי? לעבוד הכי קשה שאני יכול.

אמש, כשאצלכם בישראל כבר היה מוקדם בבוקר, הגעתי עם הניקס שלי, במאזן 0:5 לבית של סן אנטוניו, בעוד שהוא וחבריו מסאות'-ביץ' כבר הפסידו כמה משחקים השנה. ובאחד מהם אני יודע מי נתן להם בראש. הספרס זו אולי הקבוצה החמה והמתוקתקת בליגה, ואנחנו בלי שאמפרט וסטאט. רק אני ומלא זקנים מסביב. לא הייתי ביום קליעה טוב וכבר נקלענו לפיגור של 11 נקודות. אז מה עשיתי? קטפתי 12 ריבאונדים וזה עוד מול טים דאנקן. לא זרקתי יותר מדי, משכתי את ההגנה והוצאתי כדורים. נכון שהיו לי רק שלושה אסיסטים, אבל אני יכול לומר שאם היו סופרים אסיסטים כמו בהוקי, כלומר אסיסט לאסיסט, גם השורה הסטטיסטית הזו הייתה יודעת לספר מה הלך אמש בטקסס. איזה קאמבק דפקנו שם, איזה ניצחון ענק.

עכשיו אנחנו כבר ב-0:6, המאזן הכי טוב בליגה, וזו הקבוצה שלי. רק שלי. אני מנהיג אותה. אני מכוון אותה. אני עוזר לה גם בלי לקלוע. אבל... אתם לא תשמעו על זה. יש תדמיות שהן חזקות כסלע. לליגה יש מלך, אני האגואיסט וכל היתר נתינים, אלא אם הם באים עם תיק גב למסיבת עיתונאים ואז גם עליהם אפשר לומר דברים יפים. אבל זה יופי. זה טוב לי. זה רק נותן לי עוד מוטיבציה להראות לכולם מי המלך כאן באמת. כי אם אתה עושה את זה בניו יורק, אתה תעשה את זה בכל מקום. ואני עושה את זה בניו יורק. בדיוק המקום ש"ההוא", למי שזוכר, פחד להגיע אליו. וזה עוד לפי שסנדי באה לבקר".

שרשרת המזון: היכן מדורג זלאטן בין כדורגלני תבל?
תשמעו, צחוק בצד, גם הענק השבדי היה יכול לחתום על מכתב דומה לזה שפיברקנו כאן מכרמלו אנתוני. המשפט שלו, אחרי הרביעיה מול אנגליה והשער ההוא, כשתהה בקול רם האם "עכשיו תקראו לי הכי טוב בעולם?", מוכיח את זה. זלאטן חש מקופח ביחס שהוא מקבל אל מול יתר כוכבי הכדורגל הענקיים, ובצדק.

קצת קשה לומר את זה על שחקן שלאורך הקריירה שלו שילמו עליו 150 מיליון יורו, אבל איברה הוא אנדרייטד. כי מבחינתנו, האוהדים, התקשורת, יש שחקן אחד שהוא הטוב בעולם (ליונל מסי), יש רק שחקן אחד שקרוב אליו (כריסטיאנו רונאלדו), ומבחינת התקשורת והאוהדים, זלאטן הוא רק עוד אחד מאלה שמדי פעם מתחרים על התואר הלא רשמי של השחקן השלישי הכי טוב בעולם.

ההשערה הזו רק מדגישה את ההתעלמות ממה שאיברהימוביץ' עשה, ועושה, בקריירה הפסיכית שלו. למשל, העובדה שעל הדשא הוא כיכב בשמונה אליפויות ברציפות בארבעה מועדונים שונים. למשל, העובדה שהוא סוחב לבדו על גבו קבוצות שלמות, גם בתקופות רעות. ושהוא גם מצליח בכל מקום שהוא דורך בו - אישית וקבוצתית. לזה צריך להוסיף את זה שהוא מבקיע שערים שנראה שאף אחד אחר לא מסוגל לכך. צריך להוסיף את העובדה שהוא העלה את נבחרת שבדיה כבר לחמישה טורנירים בינ"ל גדולים בקריירה (4 מהם ברציפות) ובשלושה מהם גם עברו את שלב הבתים. אלו הישגים שיש מעט מאוד נבחרות בעולם שיכולות להתגאות בהן. ומי בדיוק משחקים לצידו אצל הסקנדינבים? שחקנים שיש להם במקרה הטוב רבע מהכישרון שמסתובב על הדשא ליד רונאלדו בפורטוגל או מסי בארגנטינה. וזה לא שההישגים שלהם בנבחרות גדולים בהרבה (או בכלל).

ועדיין, בכמה תארים אישיים הוא זכה? מהתארים האלה שכל העיתונאים ומאמני הנבחרות מצביעים להם? ובכן, זלאטן סיים עם אפס (אפס!) תארים ואפס הופעות באחד משלושת המקומות הראשונים בבחירה לכדור הזהב או לשחקן השנה בעולם של פיפ"א. איברהימוביץ' גם לא זכה אף פעם בתואר שחקן השנה באירופה (השנה זכה בתואר אנדרס אינייסטה). בבחירות לתואר הזה ב-2011 לואיס סוארס קיבל 33 קולות, נמניה וידיץ' 5 ואיברה? רק 4.

איך שלא תסובבו את זה, איברהימוביץ' מקופח ביחס שהוא מקבל, בהכרה שהוא מקבל. איברה הוא אנדרייטד. כשלמען האמת, איברה צריך להיות בנשימה אחת עם מסי ועם רונאלדו כשמעלים את הסוגייה "מיהו הכדורגלן הטוב בעולם?". רק אל תגידו לו את זה, כי הוא משחק הכי טוב כשהוא מרגיש שהוא משחק נגד כל העולם. מה שלמען האמת די נכון.