אווירת גמר ה-NBA במיאמי רק מוסיפה ליופיה של העיר

כבר בביקורת הגבולות בניו יורק, בדרך לפלורידה, הרגשתי את הטרוף. הרייטינג של סדרת הגמר בארצות הברית הוא הגבוה ביותר מאז הגמר שהיה בין הפיסטונס והלייקרס ב-2004, כך שהעניין פה הוא רב.

הפקיד במסוף החליף ערשת פנים כששמע שבאתי לסקר את הסדרה עבור ערוץ הספורט. "מי לדעתך תזכה באליפות בסופו של דבר?" הוא שואל. "יש לי תחושה שאוקלהומה, איכשהו..." אני משיב. "אתה לא היחיד..." הוא עונה בצחוק בריטוני. "שהות נעימה שתהיה לך ושהטובים ינצחו!" הוא מסכם תוך כדי חתימה רועמת על טפסי המכס.

הגעתי לכאן לפני 24 שעות ועדיין לא החלטתי אם מיאמי יותר יפה בלילה או ביום. העיר המטריפה והמטורפת הזאת חיה ונושמת ספורט כל השנה והשבוע היא כולה כדורסל, איך לא?

ג'ו, נהג המונית שאסף אותי משדה התעופה, בקי בכל מה שקורה סביב ההיט, עוקב אחריה באדיקות מאז האליפות ההיא של שאקיל ווייד וכשהאמריקן איירלינס ארינה הנוצץ והמרשים לשמאלינו, ולאחר שהוא מגלה שבאתי מסוף העולם כדי לסקר גם את הקבוצה שלו, הוא יורה אינפורמציה.

"ניסיתי להשיג כרטיס למשחק מספר 3, לשבת במקום סביר, לא משהו מנקר עיניים. עוד לפני ספסרים וקופות וכאלה, גלשתי באינטרנט. המחיר נע בין 1500 ל- 2000$" הוא אומר בנונשלנט. "רוצה להריח פרקט? כל שורה שתרד לכיוון שלו תצטרך להוסיף בין 500 ל 1000$ כך שתעשה חישוב כמה יעלה לך לשבת בשלוש השורות הראשונות".

שתיקה. חצי דקה עוברת ואז הוא מוסיף: "איט'ס או קיי. אולי לא אכנס לאולם אבל העסקים מצויינים. ביזנס מן, תיירים, סלבריטיס - כולם נמשכים לכאן השבוע וזה עושה טוב לעיר, וטוב לי".

ג'ו, בן 32, שבכלל הגיע למיאמי מטהיטי כדי לעשות כסף, מחלק את השנה לשניים, כשבחצי השנה השנייה חוזר לשתי הבנות שלו אי שם בלב האוקיאנוס. הוא מעדכן אותי גם בעולם הבידור. "וויל סמית' הסתובב פה על החוף לפני כמה ימים. דיבר והצטלם עם כל מי שרצה. בחור נחמד. גם אישתו השנייה של ווייד, שחקנית קולנוע וטלוויזיה מפורסמת, גבריאל משהו... נמצאת או בחוף הים או סביב האולם. יפה מאד...".

מה דעתך על הסיכויים של ההיט במשחק השלישי ובכלל בסדרה?", אני שואל כשאני מבין שיש לי עסק עם "אחד שיודע". "איי דונט נואו", הוא עונה, "שתי הקבוצות שוות ואני בכלל לא אתפלא אם משחק מספר 3 ילך לת'אנדר. הם צעירים ודוראנט בלתי ניתן לעצירה. מה שאני כן שומע", הוא אומר כשהוא מסיר את כובע המצחייה שלו ברוב חשיבות "זה שאם מיאמי לא זוכה באליפות יהיו מייג'ר צ'יינג'ס בקבוצה".

"למה הכוונה?" אני מקרב את ראשי מהמושב האחורי לעבר הרווח שבין שני המושבים הקדמים. "דבר ראשון ספולסטרה הולך. כבר עכשיו יש סביבו ביקורות קשות, ומראש, עם הרכב כזה מצפים ממנו לאליפות, ועכשיו. לא פחות. מה שיותר משמעותי יהיה כנראה הצעד של ווייד. השמועה אומרת שהוא רוצה לעבור לשיקגו. הוא חבר טוב של דריק רוז, אוהב את העיר וחושב שהבולס זו הקבוצה הכי מוכנה לאליפות".

"ברצינות?" אני שואל בפליאה. "כן, לגמרי", הוא מוסיף ומחזיר את הכובע לראשו באלכסון אופייני, "למרות שאבא שלו אמר השבוע שהוא צריך להישאר "היט" עד סוף הקריירה. אתה יודע שהוא ואבא שלו מאד קרובים...".  "זה יכול לפרק את כל העסק, לא?" אני ממשיך לחקור. "כנראה. בוש לא כל כך מרוצה  כאן מהיחס שהוא מקבל או לא מקבל פה, איף יו נואו וואט איי מין..." ולברון מה? ישאר כאן לבד?" הוא מגחח.

שוב שתיקה. "אבל חכה", הוא ממשיך כאילו לא היתה פאוזה, "בוא נראה איך יסתיים השבוע. בוא נראה איך המשחק השלישי יגמר ואז נהיה יותר חכמים. אגב, זה 42$, הגענו". מסכם ג'ו את השיחה ואת הנסיעה שלנו.  "תנק יו, אנג'וי", הוא מנופף לי לאחר שהוציא את המזוודה שלי לפתח המלון. אני מודה לו ונפרד. נכנס לחדר במלון, חצות. הג'ט לג נותן בראש. אני לא נרדם, חושב על מיאמי, על אוקלהומה, על ג'ו והילדות שלו, על הילדים שלי. קדימה משחק מספר 3 - שיתחיל כבר!".