לפני שבעה חודשים יעקב שחר הצהיר כי זמנו של ראובן עטר לחזור הביתה ולאמן את קבוצת נעוריו, מכבי חיפה, עוד יגיע. אתמול (שני) ב-11 בבוקר, שחר כבר סימן את הזמן בהודעה רשמית: העונה הבאה.
הפרטים נסגרו בשיחה בין השניים ערב קודם לכן, אבל עצם העובדה שהסיכום עם המאמן לא יצא לתקשורת לפני מסיבת העיתונאים של נשיא הקבוצה מלמדת בעיקר על אופיו והתנהלותו של עטר, שלאורך כל הקריירה לא הרבה לשתף יותר מדי אנשים במחשבותיו ובהחלטותיו.
מצד אחד, עטר זוכה לכבוד ולהערכה מהתקשורת כשחקן לשעבר וכמאמן מוצלח. מצד שני, הוא לא משקיע בטיפוח הקשר עם העיתונאים, וביום החופש של הקבוצה המכשיר הנייד שלו סגור. הוא מכבד את התקשורת, אבל לא מדבר עם עיתונאים מדי יום בניגוד לאחרים.
דבר נוסף שעטר עושה בצורה שונה ממאמנים אחרים נוגע לעבודה מול סוכנים. בניגוד ללא מעט מאמנים שעובדים עם סוכנים קבועים, אצל עטר כל מי שימליץ על שחקן טוב שיצליח להרשים ויוחתם, יזכה לעמלה שלו.
מהבחינה הזו, עטר צפוי להיתקל בבעיה בחיפה, מאחר וסוכן העל פיני זהבי מקורב ליעקב שחר, והוא בדרך כלל זה שממליץ על הזרים. עם זאת, בנתניה, המקום אותו עטר יעזוב בדרך לכרמל אחרי קדנציה שלישית, יודעים לומר ש"אם עטר לא ירצה שחקן, הוא לא יהיה – ולא חשוב איך קוראים לו ומי המליץ עליו".
מתייעץ, אבל מחליט לבד
עטר תמיד היה הסמכות המקצועית העליונה בכל קבוצה אליה הגיע. כשאימן בבית"ר ירושלים נעשה ניסיון לשכנע אותו לשתף שחקנים מסוימים ולפתוח בהרכב חזק בגביע הטוטו בשל הבעיות הכספיות, אבל הוא פסל זאת על הסף וכלל לא אהב את המצב הזה.
בכלל, מבחינה מקצועית אי אפשר להתערב בשיקולים שלו. הוא אמנם פתוח לעצות אבל מקבל את ההחלטות לבד ולא נכנע ללחצים. עם זאת, עטר איננו מסוג המאמנים שרוצים להיות מעורבים בכל. עניינים שלא קשורים אליו, לדוגמא מו"מ מול שחקנים או שדרוג חוזים, לא מעניינים אותו. כשקשר נתניה, פיראס מוגרבי, לא רצה לחתום על חוזה חדש ומשודרג שהוצע לו בקבוצה, הוא טען בפני חבריו כי רמזו לו שמעכשיו הוא כנראה לא ישחק יותר. עטר נתן לכל העניין לעבור מעליו ומוגרבי המשיך לפתוח בהרכב ולהיות שחקן מרכזי.
עטר הוא טיפוס חשדן, אחד שלא נפתח בקלות, גם בגלל שנפגע במהלך הקריירה שלו מאנשים שסמך עליהם, אבל בעיקר בשל העובדה כי הוא מאוד מאמין בעצמו. ומלבד משפחתו הקרובה, מדובר באדם שממעט לשתף אנשים בתחושות שלו. במקרים נדירים הוא יבקר שחקן בחדר הלבשה מול כולם, ותמיד יעדיף לעשות זאת בארבע עיניים.
"ראובן ביקר אותי בחריפות פעם אחת, וצריך להעריך אותו על כך שזה לא היה מול כולם. אם צריך לבקר הוא יעשה זאת, אבל אף פעם לא יעליב אותך", אמר שחקן בנתניה.
אחרי משחקים לעטר יש ריטואל קבוע, ובאופן כללי הוא צריך את המרחב שלו בזמן הזה. הוא אמנם מתראיין לתקשורת, אבל לא מרבה לשוחח עם השחקנים או להיכנס לחדר ההלבשה, וממהר לצאת מהאצטדיון. ממשחקי החוץ הוא יחזור בדרך כלל לבד, גם אם אל המשחק יגיע עם הקבוצה באוטובוס.
עטר, שדוגל בקיום שיחות אישיות רבות עם שחקנים, יודע לתת גם להם את המרחב שלהם. אחרי הפסדים למשל הוא מאפשר להם להירגע, ורק בתחילת השבוע הוא עובר על טעויות ונותן דגשים למשחק הבא.
נכנס לעובי הקורה
מאז אימן בבית"ר ירושלים ב2008-2009, עטר השתנה ונהיה פדנט יותר. הוא הפך לאחד שלא מוותר על וידיאו ומרבה לשרטט מהלכים. הוא גם דורש בדיקת אחוזי שומן ומשקל פעם בשבוע, ובניגוד לצורה בה נהג כשחקן, הרי שכמאמן מאוד חשוב לו כושר גופני.
עם הזמן הוא גם הפך לפריק של סטטיסטיקות, ובזמן שבחלק ההתקפי הוא מאפשר חופש, בהגנה אין אצלו הנחות. סגירות נכונות ולחץ על כל כדור זה ה'אני מאמין' שלו, ואת הדרך הזו – לתת חופש אבל מצד שני לדרוש משמעת – הוא מציג גם מחוץ למגרש ובחדר ההלבשה.
עטר, שמשלב פתיחות יחסית עם השחקנים תוך שמירת דיסטנס מחוץ למגרש, בעד מוזיקה גם לפני ואחרי אימונים, ואחרי ניצחונות זה דבר שבשגרה. לעומת זאת, הוא יקפיד על מגני עצם לכל שחקן, בכל אימון, ואיחורים והכנסת מכשירים סלולריים לא באים בחשבון. "ראובן רוצה הופעה מסודרת. לא חולצה במכנסיים, אבל אם השרוך יוצא מהמכנס זה מפריע לו", מספרים שחקנים שהתאמנו תחתיו.
כמו לכולנו, לעטר יש כמה "שריטות". למשל, כשמצטלמים לתמונות רשמיות לפני העונה הוא דורש מהשחקנים לבוא מגולחים. מרגיז אותו גם במיוחד לראות שחקנים שולחים בעיטות מעל למשקוף. "בבעיטות לשער, עוד לפני שבעטנו, הוא היה צועק 'נמוך!', מספר אלמוג כהן, "מצידו, שתבעט דרדל'ה, והעיקר שהכדור לא יעוף לשמיים".
עוד עניין עקרוני אצלו נוגע לפן החברתי. לאורך השנים הוא דוגל במקומות קבועים באסיפות ולחלק מהשחקנים הוא החליף מקומות בחדר ההלבשה – ולא מטעמי אמונות טפלות, אלא בעיקר כדי להושיב את השקטים והמופנמים יותר עם השחקנים המובילים. כך הוא מייצר אוירה טובה יותר. כמו מורה בכיתה.
"הקטע החברתי זה הדבר הכי חשוב לראובן. חדר הלבשה נקי ממריבות חשוב לו מאוד", מוסיף אלמוג כהן, שמנפק עוד סיפור על המאמן: "בעונה הראשונה שלי בנתניה שיחקתי עם חולצה מספר 28. אחרי העונה הזו, שלא הייתה מוצלחת, ראובן הראה לי סרטון של ג'נארו גאטוסו ואמר לי 'אני רוצה שתהיה כמוהו, שתנהיג, שתעשה את קפיצת המדרגה. ובעונה חדשה אתה מספר 8, כמוהו'. הוא סיפר לי שבירר עם דלה ימפולסקי קודם לכן, והוא הסכים לוותר על המספר".
כולם שווים
דבר מעניין שמפריע לעטר, וגם הוא קודם כל חברתי, זו התופעה של שחקנים ותיקים שצועקים על צעירים. לא פעם הוא העיר לשחקנים על כך, ואף איים להעניש. "אף אחד פה לא יוריד ביטחון לשחקן אחר, אני כאן כדי העיר וכדי לכוון", הוא הבהיר לא פעם.
גם כשצריך להעניש, הפן החברתי עומד לנגד עיניו. עונש מקובל אצלו הוא הזמנה לארוחות והוא לא ידרוש מההנהלה לקנוס שחקן, אלא אם כן ביצע עבירת משמעת חריגה.
גם ימי גיבוש הם חלק מהשגרה בקבוצה של עטר, מאמן שלא חושש לפזר חיוכים על המגרש ויכול לצחוק עם שחקנים תוך כדי האימון או לעקוץ אחד מהחבר'ה, "עד לגבול מסוים", אמר אחד השחקנים שהתאמן תחתיו.
כדורים ארוכים? אני?
בצד המקצועי, הרי הסטיגמה שדבקה בו כמאמן שקבוצותיו משחקות על כדורים ארוכים כבר לא מחזיקה מים. בשנים האחרונות הקבוצה שלו מחפשת לשחק כדורגל אטרקטיבי גם במחיר של ספיגות שערים.
כמו כן, עטר הוא חסיד של הכדורגלן הישראלי, ואחראי ישירות לקידומם של לא מעט צעירים ושחקני בית. במקביל, לאורך השנים הוא לא חשש לשלוח הביתה שחקנים שמזוהים עם המועדון אבל לא התאימו לו חברתית או מקצועית, כמו רביד גזל, לירון וילנר, אמייה טגה, ריף מסיקה, וזרים שהובאו ישירות על ידי דניאל יאמר, כמו אובודו אוקוצ'ה. שחקנים כמו קובי דג'אני, אחמד סבע, תמיר כהן, ליאור ראובן וניר נחום מעריכים אותו במיוחד, אחרי שמבחינתם הוא זה שהציל להם את הקריירה. בנוסף, עטר אחראי על הקידום של חן עזרא, עמרי בן הרוש, פיראס מוגרבי ועידו לוי.
אבל זה שהוא מצטיין עם צעירים, לא אומר שהוא מתקשה עם ותיקים. עטר לא חושש משחקנים מנוסים ובעלי ותק ואת יגאל אנטבי לדוגמא הוא ספסל בשל יכולת לא טובה באימונים. יש לו את היכולת להתמודד עם אגו של שחקנים, כפי שלו היה כשחקן. ובעניין זרים – הוא לא יצרף שחקנים אפריקאים בשל בעיות משמעת ומעדיף שחקנים ממזרח אירופה או דרום אמריקה.
עולה מדרגה
לאורך מרבית הקריירה שלו כמאמן עטר עבד בתנאים לא פשוטים ובשנים האחרונות אף אימן בקבוצה בלי בעלים, עם תקציב נמוך, ובלי מגרש אימונים ראוי. ולא רק מהבחינה הזו הוא מגיע למקום שונה לגמרי ממה שהתרגל, כי נתניה, בניגוד לחיפה, היא קבוצה בלי ציפיות גבוהות וללא לחץ אמיתי מהקהל, וגם ללא מתחים גדולים כמו בכרמל. ההישגים שלו היו ברובם נהדרים, אבל גם תקופות פחות טובות התקבלו בהבנה.
כדי להעמיד קבוצות ראויות, בתנאים לא פשוטים, עטר קיבל מנדט וחופש פעולה מקצועי במסגרת התקציב. בנתניה הוא כבר שימש על תקן מנהל ספורטיבי, מאמן, והאחראי הבלעדי על מתן אישור לראיונות. אבל המעמד הזה לא נבנה ביום אחד. מאז פרש ממשחק, עטר בנה סביבו מערך שלם של אנשי אמון, בראשם עוזרו צדוק מלכה, שימשיך איתו לחיפה. מכבי חיפה, כאמור, היא כמעט ההיפך מנתניה. יש לה בעל בית עם אמירה, חברי הנהלה רבים וסוכן אחד שהוא חבר של הבוס. עם זאת, עטר ימצא חבר באריק בנאדו,ש היה הפייבוריט שלו כשחקן בבית"ר, ונראה שיישאר קרוב אליו גם על הקווים בחיפה.
ומה עם הסגל הירוק? כמאמן נתניה, בכל אסיפה לפני משחק מול הירוקים הוא הקפיד לציין שמבחינתו עידן ורד, אותו אימן בבית"ר, הוא אחד הקשרים הטובים בארץ ותמיד הזהיר מיניב קטן ומאייל גולסה. בסביבתו סיפרו כי הוא גם מעריך את הבלם אדין צוצאליץ ואת ניר דוידוביץ'. תמיר כהן, שלא הסתדר עם אלישע לוי, יקבל הזדמנות כמו כולם להוכיח לו שוב שחזרה לו חדות המשחק. "לאף אחד אין מקום בהרכב אם הוא לא טוב באימונים, ולא משנה איך קוראים לו". אמר עטר לא פעם. נראה איך זה יעבוד בחיפה.