פוליטיקה אולימפית

כ-1.5 מיליארד בני אדם. זו כמות האנשים המוערכת שצפתה בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים האחרונים בבייג'ין בשנת 2008. מדובר בכמעט רבע מאוכלוסיית העולם שראתה את אחד המשדרים הטלוויזיוניים הנצפים ביותר בהיסטוריה, לצד הלווייתה של הנסיכה דיאנה, החתונה של הנסיך וויליאם וקייט מידלטון והלוויה של מייקל ג'קסון. הנתון הזה לבדו מוכיח שהקלישאה החבוטה והסופר-משומשת "זה רק ספורט" היא קלישאה ריקה מתוכן. לספורט יש השפעה על תחומים אחרים רבים בחיים שלנו והמשחקים האולימפיים הם הדוגמא המובהקת לכך.

כל החדשות, כל הסיפורים וכל התחרויות, כאן באיזור האולימפי לקראת לונדון 

בסדרת הכתבות הבאות נציג את הקשר שבין המשחקים האולימפיים, אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם כיום, לבין אירועים משמעותיים שהתרחשו בפוליטיקה הבינלאומית. ואין דרך טובה יותר להתחיל את הסדרה מאשר במשחקים האולימפיים של מוסקבה 1980 ולוס אנג'לס 1984. הכוונה שלי היא לחרם של גוש המערב על המשחקים שנערכו בברית המועצות ולחרם התגובה של הגוש המזרחי על המשחקים שהתקיימו בארצות הברית, 4 שנים אח"כ. למה בעצם נוצר החרם? מה הוא היה אמור להשיג? מה קרה בפועל? ומי לכאורה ניצח ב"משחק הילדים" הזה?

לאחר מלחמת העולם השניה (1945) העולם נחצה לשניים, הגוש המזרחי הקומוניסטי של ברית המועצות ובנות בריתה ומנגד הגוש המערבי-דמוקרטי בהנהגת המעצמה הגדולה בעולם, ארצות הברית. הפילוג הזה, שהפך לאותה מלחמה קרה מפורסמת, היה מלווה במרוץ לחלל, במאבקי חימוש, מאבקים כלכליים וגם רעיוניים בין אותן מעצמות, ברית המועצות וארצות הברית. החרם האולימפי מהווה את אחת מנקודות השיא של המלחמה הקרה, שהסתיימה רק עם קריסת ברית המועצות (1989-1991).

למרות המחלוקות הקשים שהיו אז בין ברה"מ לארה"ב, החל משנת 1952 הן שיגרו משלחות למשחקים האולימפיים והתחרו אחת נגד השניה בלי בעיות. כאשר מוסקבה זכתה בשנת 1974 בזכות לארח את המשחקים, הרגשות הלאומניים בקרמלין היו בשיאם. ההרגשה הייתה שזו ההזדמנות לחצות את "מסך הברזל" ולהנחיל את הרעיון הקומוניסטי אל שאר מדינות העולם. במקום שתשומת הלב תופנה לעבר ספורטאים כמו המתעמלת נדיה קומנצ'י, הפכו המשחקים האולימפיים לזירה של אידיאולוגיות. זירה שבה אין מכות איגרוף אלא זירה שבה המשחקים מנוצלים לצרכי תעמולה נבזיים וקידום אינטרסים, שאין להם שום קשר לספורט עצמו.

חשוב לציין שהשאיפה של ברית המועצות היא שכל העולם יבין ששיטת הקומוניזם היא הדרך הנכונה לחיות ואילו בארצות הברית ניסו בדיוק ההיפך על ידי קידוש ערכי החופש והשוויון שאנחנו מכירים כיום. בשנת 1979, שנה אחת לפני שהאולימפיאדה אמורה הייתה להגיע למוסקבה לזרועותיו של הקמע "הדוב מישה", נפל דבר. ברית המועצות החליטה בצעד צבאי חריף לפלוש לאפגניסטן. כדי להימנע ממלחמה ישירה, ארצות הברית חיפשה דרך שתגרום לסובייטים לסגת מהשטח הכבוש. זאת מבלי להיגרר למלחמה "חמה" עם הפולשים. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר, החליט שהפתרון הוא בהטלת סנקציות ובראש ובראשונה על המשחקים האולימפיים, שבו השקיעה ברית המועצות מאמצים רבים, הן מבחינת כוח העבודה והן במאמצים כלכליים. בחודש ינואר 1980, הטיל קרטר אולטימטום על ברית המועצות והודיע לה כי עליה לצאת מאפגניסטן בתוך 6 שבועות בלבד או שמא ארצות הברית תחרים את המשחקים.

ככל הנראה, לו רק ארה"ב הייתה מחרימה את מוסקבה 1980, אותם משחקים ואותו "מישה" לא היו מקבלים את תווית הכישלון. אולם, האמריקנים סחבו עימם עשרות מדינות אחרות, שהחליטו להישמע להוראות של קרטר וגוש המערב ולא להופיע לטקס הפתיחה ולתחרויות. בין המחרימות הייתה כמובן ישראל. קרטר האמין בכוח של המשחקים האולימפיים ולראייה הוא תמך בהבאתם ללוס אנג'לס ב-1984, אך עדיין קשה להאמין שהוא חשב שהחרם לבדו יגרום לצבא האדום של ברית המועצות לצאת חזרה מאפגניסטן.

בארצות הברית טוענים שקרטר קיווה שזה מה שיקרה, שזו הייתה משאלת הלב שלו. אבל בכל מקרה, בלי קשר להתרחשויות באפגניסטן, הוא רצה לפגוע במטרות התעמולתיות של הסובייטים ולגרום להם לנזק תדמיתי. נשיא ארה"ב רצה להוכיח שבמשמרת שלו, המעצמה מהמערב עדיין יותר חזקה. ומהבחינה הזו הוא הצליח, שכן החרם פגע אנושות בשאיפות האולימפיות של ברית המועצות מכיוון שרק 80 מדינות התייצבו לטקס הפתיחה (לשם השוואה, בבייג'ין היו 205 נציגויות) ואילו לא פחות מ-65 מדינות החליטו להבריז, מרביתן המכריע היו קשורות ישירות לחרם של גוש המערב. בנוסף, במוסקבה ציפו לכ-300,000 תיירים מהמערב שהיו אמורים להכניס סכום של קרוב לרבע מיליארד דולרים לקופה המרוששת של ברה"מ. מדובר באותה מדינה, שקריסתה בסוף שנות ה-80' נבעה ממחסור במשאבים כלכליים. שלא תטעו, אין לי כוונה לטעון שהחרם והנזקים הכלכליים שנגרמו היו הסיבות שהובילו לקריסה את ברית המועצות, אבל בהחלט ייתכן שזה הקש שהפיל את הרף, עוד אבן (מכובדת) בטור אבני הדומינו התמוטטו יחד עם המעצמה מהמזרח.

לשם האובייקטיביות, חובבי תיאוריות הקונספירציות טוענים שהסיבה שקרטר יזם את החרם, היא מכיוון שהוא זיהה ירידה חדה בסקרים ובתמיכת הציבור האמריקני בו. ולכן ראה בחרם צעד שנועד להעלות מחדש את אחוזי התמיכה בו, דבר  שלא עזר לו בסוף. בשורה התחתונה, המשחקים האולימפיים במוסקבה 1980 הפכו לאירוע עצוב. הקאמבק של נדיה קומנצ'י סיפק עוד שתי מדליות זהב למתעמלת האגדית, המאבק בין סבסטיאן קו וסטיב אובט בריצות ל-800 ו1,500 מטרים שוב שבר שיאים ואפילו המתעמל אלכסנדר דיטיאטין נכנס להיכל התהילה כשזכה בלא פחות מ-8 מדליות אולימפיות. הישג ששוכלל על ידי מייקל פלפס בבייג'ין ל-8 מדליות שכולן מזהב. כל ההישגים הללו הם יפים, מרגשים ומיוחדים, אבל נותרו בצל, צל כבד ושחור שנבע מהעובדה שכמעט חצי מהעולם לא הגיע ולא נחשף לאירוע. את קומנצ'י אנחנו זוכרים היום בזכות העשיריות שלה במונטריאול ב-1976, את סבסטיאן קו אנחנו זוכרים רק בגלל שיא העולם שלו ב-800 מטרים, שהחזיק 18 שנים עד שהגיע ווילסון קיפקטר. ואת דיטיאטין? אנחנו לא זוכרים אותו בכלל. שלא לדבר על סיפורים מדהימים אחרים (נבחרת זימבבואה בהוקי שדה לנשים) או ספורטאים דגולים כמו ואסילי אלכסייב וניקולאי אדריאנוב, שצללו לעמודים האחרונים במאות הספרים שיצאו בעקבות החרם. מורשת אולימפית שלמה שפשוט הוסתה לצד, אל מאחורי הקלעים. והכל בגלל אותן מטרות פוליטיות שהיו לראשי ברית המועצות ולארצות הברית.

שלא תחשבו שכאן זה נגמר. ארבע שנים לאחר מכן הגיעה התגובה של ברית מהמועצות. הסובייטים ניסו לנקום באמריקנים, כאשר המשחקים האולימפיים נדדו בדיוק לצד השני של המפה הפוליטית הבינלאומית - ללוס אנג'לס, קליפורניה. גם בלוס אנג'לס 1984 היה חרם, כשאנשי הקרמלין הובילו חרם של 15 מדינות נוספות, שהיו בנות בריתה של ברית המועצות (פולין, מזרח גרמניה, צפון קוריאה וכדומה).

אולם, תגובת הנגד הזו הייתה זעומה. על רונלד רייגן, נשיא ארצות הברית החדש, זה לא השפיע כנראה בשום צורה. המשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס הוכתרו כהצלחה עם 140 מדינות משתתפות וכ-6,830 ספורטאים, בהם הופעה ראשונה ובלתי נשכחת (בניגוד להישגים האבודים ממוסקבה) של קארל לואיס, אחד האתלטים הגדולים ביותר בכל הזמנים, שקטף ארבע מדליות מוזהבות וחקק לנצח את שמו בהיכל התהילה האולימפי.

צריך להסתכל בצורה רחבה על כך שהחרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה הצליח ואילו חרם התגובה לא הותיר חותם מיוחד ארבע שנים לאחר מכן. כנראה שכבר אז, על הבמה האולימפית (ומאחוריה) ניתן היה לראות את יחסי הכוחות שבין ארצות הברית לברית המועצות ואף לחזות אז את העתיד, שלא ניבא טובות עבור הגוש המזרחי, שכאמור התמוטט לחלוטין 5 שנים אחר כך עם קריסתה של חומת ברלין.

ומה לגבי התנועה האולימפית? לאחר שהאבק של אירועי מוסקבה 1980 ולוס אנג'לס 1984 שקע, התנועה הייתה מרוסקת. החלום האולימפי מזמן התפוגג ונראה שכל השאיפות של מחייה המשחקים האולימפיים, הברון פייר דה קוברטן, כ-90 שנים קודם לכן, היו לא יותר מאשר אגדה אורבנית שאין לה אחיזה במציאות החדשה. המשחקים הפכו לשם נרדף למכבסה של תעמולה פוליטית, כאשר לספורט תפקיד בידורי בלבד. אלא שאז באמצע שנות ה-80 החליט יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי, חואן אנטוניו סמאראנש, על מספר שינויים בחוקה האולימפית כאשר בראש ובראשונה מדובר במתן אישור לספורטאים מקצוענים להתחרות ולא רק לחובבים וכאלו שלא מקבלים על זה כסף. (מקצוענות שהגיעה לשיא בברצלונה 1992 עם ההשתתפות של שחקני ה-NBA ונבחרת הדרים טים). השינוי הדרסטי הזה הוא זה שהפך את המשחקים האולימפיים למפלצת של ימינו, מפלצת שמגלגלת עשרות מיליארדי דולרים, שלוקחים בה חלק כמעט כל מדינה ואי על הפלנטה ומפלצת שמדביקה למסך קטן אחד רבע מהעולם פעם בארבע שנים. "זה רק ספורט"? ממש לא.