אחת הטענות העקביות ביותר של מתעבי מיתוס רוג'ר פדרר היא שבמקרה שלו מבחן התוצאה לא תופס. עזבו את האסתטיקה, היכולת להישאר בריא והרעב שדרוש כדי לזכות בסלאמס - תתווכחו מספיק זמן עם חובב נדאל או דיוקוביץ', ובשלב זה או אחר הטיעון המרכזי שלו יהפוך להיות שאפשר לדבר מהיום עד מחר על כמות התארים שלקח השוייצרי, מה שחשוב באמת זה זהות השחקנים שאיתם היה עליו להתמודד. בסבב של השנים האחרונות, עוד לפני שנדאל התעורר ולפני שדיוקוביץ' הפך מליצן החצר החביב ואיש של כמעטים למפלצת - לא היו עילויי טניס. אפילו לא קרוב.
ובכל זאת, עם הטענה הזאת אפשר להתמודד די בכבוד. קודם כל, פדרר לא סתם ניצח את הבגדאטיסים, הרודיקים והיואיטים למיניהם, הוא פירק אותם בשיטתיות. זה לא אומר שהוא היה עושה את אותו הדבר ליריבים מפחידים יותר, אבל זה גם ממש לא מבטיח שהם היו מנצחים אותו כשהוא בשיא הכושר שלו ו/או שהיו היום פחות גביעי גראנד סלאם ברזומה שלו. למעשה, גם אם פדרר היה משחק בתקופת הזוהר של הסבב, כשמסביב 5-6 שחקני על ולא 3, הדבר הוודאי היחיד הוא שהיה מתקשה במייג'ורס כבר משלב רבע הגמר ולא בחצי לצורך העניין. זה לא מספיק כדי לקבוע שארון התארים היה ניזוק משמעותית. לא בטוח גם שהייתם ממהרים להשוות את היריבים של ג'ורדן עם אלה של בראיינט בכדי לקבוע מי מהם שחקן כדורסל גדול יותר.
מה שההפסד לרפאל נדאל בחצי גמר אוסטרליה כן עשה לסיפור ההיסטורי של פדרר הוא להדליק עוד קיסם במדורת טענות אחרת שגובה הלהבות שלה עולה ועולה, כזו שהאוהדים של הטניסאי המעוטר בכל הזמנים לא ישמחו לשמוע - מנטלית, רוג'ר פדרר מעולם לא היה עילוי. רחוק מזה. למעשה, לא מרחיק לכת מדי לקבוע שביחס לשאר טניסאי העל בסבב, ולא רק בעת הנוכחית, פדרר הוא הכי שביר נפשית, נתון למצבי רוח וקורבן לדאונים רגשיים בתדירות כמעט לא הגיונית. מה שתור הזהב שלו הצליח להסתיר, מה שכל הנצחונות הקלילים בעונות השיא היסוו, צף בשנתיים האחרונות מעל לפני השטח, והמראה של אגדה נסדקת בין אם אהבתם את העלילה ובין אם לאו, הוא מטריד.
בשלוש שנים וחצי בין 2004 ל-2007 פדרר זכה ב-11 מתוך 16 הגראנד סלאמים שהתקיימו. בתקופה הזאת פרשנים, שדרים, שחקני עבר וקולגות התייחסו לפדרר מקצועית כגאון, אבל לא פחות מכך כספורטאי בעל אישיות בלתי שבירה. היה קל לפרש את הסגירות, המופנמות, החיוך המבוייש שכמעט ולא נשלף במהלך המשחקים והמבט שלא מסגיר כלום - לא כאב, לא עצבים ולא שמחה - ככוח אדיר. אז, האופי של פדרר נתפס כגורם משתק יריבים שלא מסוגלים להבין מה קורה בתוך הראש של מי שטובח בהם על המגרש ובמקביל דואג לא לשחרר קמצוץ של הבעה כשעומדות נגדו שתי נקודות שבירה או כשהסט קרוב לברוח. הימים האלה נראים כעת כמו היסטוריה רחוקה.
יתרון שבירה בסט הראשון, יתרון שבירה בסט השני, יתרון שבירה בסט השלישי ושתי נקודות שבירה במצב של 4:5 לנדאל בסט הרביעי. כולן נמחקו הבוקר במלבורן בקלילות כמעט לא הגיונית על ידי נדאל. למעשה, לא הגיונית בכלל, כי בלא מעט מובנים רפא (הנגטיב של פדרר בכל פן אנושי, מקצועי ומנטאלי שרק תרצו) פשוט היה שם כדי לאסוף בזמן ששפת הגוף של פדרר שידרה חוסר אונים מוחלט, מין פאניקה שקטה. לחץ לגיטימי כשנדאל מוביל והיסטריה מאופקת כשההגה בידיים שלו. 60 טעויות בלתי מחוייבות? לא נתפס, אבל עדיין, מדובר במספר שהוא הרבה פחות הסיבה לקריסה במלבורן והרבה יותר תוצאה של מה שהוביל אליה מלכתחילה. השנה האחרונה לא רק כרסמה במשהו במעמד המקצועי של פדרר בתוך הסבב, אלא שברה סופית את הילת הקרחון וכשמחברים לסיפור הזה את הדרך בה הודח מווימבלדון וארה"ב ב-2011 (בשני המקרים איבד יתרון של שתי מערכות) השורה התחתונה זועקת.
פסקת ה"מה הלאה?" היא זו שאמורה לחתום את הטור הזה, אבל נראה שהמסלול נקבע על ידי פדרר עצמו, שהצהיר מזמן שלא יפרוש לפחות עד למשחקים האולימפיים בלונדון ובאופיו הממלכתי יעדיף להתפוגג לאט לאט מאשר להישרף. לנו זה ישאיר יותר זכרונות, לו עוד לא מעט שדים להרוג.