מניפולציה רגשית

פול סקולס ותיירי הנרי כבר כבשו כל אחד שער מאז חזרתם הנוסטלגית והמתוקשרת למנצ'סטר יונייטד וארסנל. המוזות רעמו. אי אפשר היה להישאר אדיש מול שני סיפורי אגדה שהבקיעו לפתע שערים ודרך מתוך האוב של פרישה וגלות. אבל הרעש, הרגש וההמולה סביב הכיבוש של הג'ינג'י נגד בולטון ושער הניצחון הדרמטי של הצרפתי מול לידס בגביע, עשויים להיות רק קצה הקרחון של פסטיבל סקולס והנרי, אם השניים יופיעו זה מול זה בשלב כלשהו של המפגש של התותחנים עם השדים האדומים באמירויות ביום ראשון, שלא לדבר על אובדן העשתונות, האקסטזה והתחרות בסופרלטיבים, אם מי מהם – אולי שניהם – יכבוש שוב, הפעם מול רעהו ועל אחת הבמות המרכזיות בלוח המשחקים האנגלי.

הלב ללא ספק יתרחב וימריא בריטיש איירוווייס. כי מה יכול להיות יותר מרגש, במיוחד לרומנטיקנים חסרי תקנה כמוני, מסיפור אהבה שניצת לפתע מחדש, מנוסטלגיה ורודה החוזרת משומקום להיות מציאות מתקתקה - חומר ממנו קורצו אגדות. אבל השאלה היא אם רק הלב צריך להכתיב לנו את הקצב וההכרה במצבים שכאלה. האם אין מקום לתת למוח להיכנס לתמונה. האם אפשר להניח לרגע לאמוציות הסוחפות, לשמחה שבמפגש המחודש עם אלילים מעוררי געגועים, ולבחון את הקאמבק של שני אייקונים ייחודיים ורבי השראה, בכלים מקצועיים. במילים אחרות, האם ההחלטה של סר אלכס פרגוסון וארסן וונגר להתרפק על העבר ולהוציא מן הנפטלין כלים שכבר אופסנו במחוזות ההיסטוריה, היא מושכלת, טובה, מציאותית, יעילה וראויה.

אני האחרון שיוותר על סיפור טוב, על סנטימנטים, על פזילה לפולקלור וגיחה למחוזות האושר. אבל מה לעשות, הבחינה הערכית של שובם של הבנים האובדים לא ממש עושה עם מקבלי ההחלטות חסד. כאשר הלב מפנה מקומו למוח, מתחילה הרציונליזציה של ההחלטות באמירויות ובאולד טראפורד להציק ולהעיק.

סקולס פרש בגיל 37 ולא שיחק במפגש תחרותי במשך שמונה חודשים תמימים. הנרי אמנם ממשיך בקריירה יפה בליגה האמריקאית, אבל שיבתו ללונדון היא סתימת חור זמנית וקצרה להחריד. מנצ'סטר יונייטד זקוקה לדם חדש בקישור שלה (ולא רק). השליפה של סקולס מגימלאות יכולה להראות במקרה הטוב כהברקה זמנית, אך במקרה הרע כאופטלגין לטיפול בשבר, תרופה שתצמצם את הכאב אך תמנע את הטיפול הדרוש – דם חדש. כך גם נחיתת החירום של הנרי באמירויות. ככל שהיא תהיה מוצלחת יותר, כך היא צריכה להכניס לדיפרסיה כל אוהד ארסנל ששנתו נודדת מחשש לפציעה והיעדרות של רובין ואן פרסי.

מנצ'סטר יונייטד תהיה חייבת להכניס במוקדם או במאוחר את היד לכיס ולרענן את החלקים הוותיקים והמותשים בסגל שלה. ארסן ונגר הצהיר בשישי שעונה ללא העפלה לליגת האלופות תהיה קטסטרופה. יכול בהחלט להיות שעונה ללא גיבוי הולם וקבוע, בישורת האחרונה, למכונת השערים שלה - וג'רביניו, כבר למדנו, לא יהיה הפתרון גם כאשר ישוב מאליפות אפריקה – אכן תסתיים בליגה האירופית, או לך תדע, אפילו בליגה האירובית.

כך שעם כל הכבוד לסקולס והנרי, מתקבל הרושם שההצנחה שלהם הייתה סוג של בריחה מהמציאות, חיפוש האבידה מתחת לפנס, דחיית ההכרחי והנחוץ בעזרת גימיק. בשני המקרים העדיפו פרנסי השדים והתותחנים לוותר על מחשבה מתקדמת והשקעה איכותית, השראתית, פרקטית וארוכת טווח, ולהסתיר את קמצנותם וקבעונם בעזרת מניפולציה רגשית. זה לא אומר שסקולס והנרי לא יצליחו. זה לא אומר שהנוסטלגיה הדביקה לא מסוגלת להמשיך ולשטוף אותנו בחוויות מרנינות נפש ואנקדוטות צבעוניות גם בימים ובשבועות הבאים (כאמור, אולי אפילו במחזור הזה). אבל זה יכול לומר ולהעיד שבקומת ההנהלה של יונייטד וארסנל ניתנת כרגע עדיפות לשמרנות וחסכנות על פני חדשנות.