זה הרגע לאהוב
אבי מלר איבד את הצפון ויצא לחגוג את ההישרדות של הפועל פרדסיה במחוז דרום א'. במבט לאחור, גם במהפך של יונייטד מול באיירן לא היה אושר כזה
רגע של אושר שמיימי (שלומי גבאי, דאבל פס)
"אם פרדסים עוד משגעים אותך בריח, אם בלילות אתה שיכור מן הירח. אם רוח מרחבים בצווארונך תמיד נושבת, ויש לך קוצים במקום שבו נהוג לשבת - זה סימן שאתה צעיר, כמו יום אביב בהיר, כמו יום אביב בהיר, סימן שאתה צעיר" [ביצוע: שלישיית גשר הירקון, מילים: יוסי גמזו, לחן: אירי עממי]
ב-2011 חזרו הפרדסים לשגע אותי והקוצים לדקור בישבני, ועל הספסל של הפועל פרדסיה, ליגה ב' דרום א', הרגשתי הכי צעיר בעולם, כמו באותם ימי אביב בהירים וצעירים בנבחרת בית הספר היסודי, בנוער של מכבי נווה שאנן, וביציעי קרית חיים וקרית אליעזר. פרדסיה החזירה אותי לטבע ולשורשים, לרחם של הזיקה לכדורגל, שהפכה לאהדה, שצמחה לאובססיה, שפרשה כנפיים לקריירה, שעדיין הותירה אותי ביציע, באולפן, רחוק מההתרחשות המוחשית.
פרדסיה הושיבה אותי בשולי המגרש, והשיבה אותי לגובה דשא. לנוסטלגיה, לחלומות הבלתי מוגשמים, אבל גם לדבר האמיתי: כדורגלנים בשר ודם שהם הרבה יותר ממספרים ושמות בהרכב, ממושא סיקור, ניתוח, שידור ופירשון. הם משפחה חדשה. ומרגע שהמשפחה הזו הכניסה אותי תחת כנפיה, היה ברור שההסתופפות בצלה תביא שלל חוויות מסוג אחר. אבל אי אפשר היה לשער שהיא תגדיר את השנה, ותוליד את הרגע המרגש של העונה אצל אוהד כדורגל שכבר ראה (ושידר) כמעט הכל, וב-2011 היה באיצטדיונים באנגליה, בבכורה בטורניר הקופה אמריקה בארגנטינה, ואפילו פיתח עור ברווז בעמדת השידור של מגרש שכוח אל ונטול צופים בחולון, כאשר מכבי קביליו יפו והפועל קטמון ירושלים – אולי שני הסיפורים הכי רבי הוד והשראה, מרוממי לב ומעוררי תקווה של הכדורגל הישראלי המר – נפגשו לעיני המצלמות בפתיחת ליגה א'.
הגעתי לראשונה למגרש החול והטרשים – עם תזכורת דהויה לדשא – בשרון, כדי ללוות את חברי אלעד, השוער שעל סף גיל 40 החליט כי הגיעה עת הקאמבק המפואר. לפני יותר מ-20 שנה החל אלעד לזנק בפנתריות במדי בית"ר ת"א, ואף לצבור שבחים וציפיות. אלא שמסלול צבא-אשה-משפחה היה חזק ממנו, ודומה היה כי שם קץ לחלום בין הקורות.
אבל אלעד קורץ מחומר אחר. הוא מעולם לא ויתר. לעולם לא מאוחר. כאשר הזמן היה כשר, הוא היה כשיר. עם דרייב אדיר, מלווה בזיעה, חריצות, השקעה, הקפדה, ואפילו מאמן שוערים אישי, הוא השיל את הקילוגרמים, הסיר את החלודה, וקיבל תשובה שלילית משלושה מאמנים בכירים בליגת העל, להם הציע כי יצטרף כשוער שני או שלישי – העיקר שמסגרת האימונים תאפשר לו לגלות ולממש את הפוטנציאל.
בהפועל נועם פרדסיה, לעומת זאת, קיבלו בשמחה את השוער היומרני והלהוט, שמבעד לתשוקתו העזה אפשר היה לזהות גם את המנהיג והמבוגר האחראי. גם בפרדסיה היה אלעד שוער שני, לפעמים שלישי. אבל הוא התקדם, לא נח לרגע, קיבל אשראי וגם שיחק פה ושם. ואולי האגדה הייתה קורמת עור מתוח וגידים שריריים, אם הפועל פרדסיה הייתה דורסת את הליגה, או לפחות נחה לה על זרי הדפנה במקום טוב באמצע, בין התפוזים לאשכוליות, בלב הפרדסים.
אבל היא לא. לאורך כל העונה נלחמה הפועל נועם פרדסיה על חייה, ולישורת האחרונה היא הגיעה קצוצת כנפיים ושפופה, אחרי שהחליפה מאמן אבל לא הצליחה להחליף מיקוד, והידרדרה אלי פלייאוף הירידה – המתכונת שהייתה נהוגה עד אשתקד (לא עוד) בליגה ב'. לפחות היה לה יתרון ביתיות (כי סיימה את העונה הסדירה במקום ה-13). בשלושה במאי 2011 היא קיבלה את פני בית"ר פתח תקוה לדו-קרב ראשון של הישרדות. המנצחת נשארת, המפסידה נשלחת אל מרגלות הגיליוטינה, למשחק לחיים ולמוות.
אלעד היה בסגל, לא בהרכב. הוא ישב על הספסל, ואני לצידו, כפי שאירע ברוב המקרים מאז הוזמנתי על ידי המשפחה אל ראש השולחן. אלא שהפעם זה היה שונה. משק כנפי החשיבות שריחף באוויר הביא למגרש הצנוע והמיותם בדרך כלל, כמה עשרות סקרנים נוספים. ואילו על ספסל המחליפים עשתה הפעם פרדסיה כבוד גם לראש המועצה - בימים רגילים הכתובת של המועדון לטענות, תלונות וטרוניות – אולי גם במחשבה קדימה, על העונה הבאה (רק לא ליגה ג'), שתדרוש ממנו מעורבות ומחויבות שימנעו עוד מאבק מורט עצבים כמו זה בו הוא צופה כרגע.
ואכן, כססנו ציפורניים, חשנו את לחץ הדם, אכלנו את הלב. הקלישאות סרבו להיעלם: היה צמוד כמו הגרביונים של מרילין מונרו, מעיק כמו "מגרש השדים", ומדאיג כמו נאום של אחמדינג'אד, או ליברמן. מצד אחד, המתח איים להרוג אותנו. מאידך, כאמור, לפחות לעבדכם הנאמן הייתה תחושת דה-ז'ה-וו נפלאה. כמו בעת ההיא בחיפה, בה אני שייך לקהילה מיוחדת, מחובר בכל נימי ועורקי לגורלה של יחידה מהוללת, רגע אחד מחשב את הקץ והמרה השחורה במקרה של הפסד, ומיד מדלג לאופוריה ואקסטזה אם מידת החסד, הרחמים והמחץ תשכון על בחורינו הפרדסנים. כמו יום אביב בהיר.
רק שהיום הזה התעקש לאורך זמן להיות אפור ומאיים. 0:0 קשוח בהפסקה. 0:0 פיזי, עיקש, כצפוי, גם אחרי 90 דקות. הארכה. רבע שעה ארוכה כנצח. רק לא פנדלים. ואז, בדקה ה-105 של השלושה במאי 2011 בפרדסיה, הניף החלוץ המקומי רועי ממן את הרגל משלושים מטר, שלח את הכדור לחיבורים ואת הספסל והיציע למרומים. התחבקנו שם, שחקנים ועסקנים, ראשי מועצה וסדרנים, חוטבי נקודות ושואבי תקווה, ואורח אחד זר שבתחילת העונה לא ידע מה הוא בדיוק עושה שם ועכשיו לא ידע את נפשו, כאילו זכינו במונדיאל. מה רבה וממושכת הייתה צהלתנו, עד כי כמעט נשמט מעינינו השער של גיבור פולקלור נוסף לפנתיאון, ליאור ראובן, בדקה ה-120.
0:2 לפרדסיה. אז מה אם כולה נשארנו ליגה. לא משנה אם אתה אוהד, שדר או פרשן. מי שלא חווה עומק רגשות כדורגלני שכזה, ולא הוצף אושר ספורטיבי שמיימי כמו ב-3 במאי 2011, יתקשה להעביר לצופה את התחושות האותנטיות, אפילו אם הוא אחד מבני המזל שנכחו בקאמפ נואו ב-1:2 של מנצ'סטר יונייטד על באיירן מינכן ב-26 במאי 1999.