הפסידו בחימום

כל הכוכבים הצעירים האלה שרוצים לעבור כל הזמן לקבוצות  הגדולות, מהשווקים הגדולים, הם מבינים מה הם עושים לליגה? ובכן, הם לא. כי לא אכפת  להם. ואם הם היו מבינים, אז היה אכפת להם ממילווקי ומשארלוט, מניו אורלינס ומקליבלנד, מסקרמנטו ומדנבר, ממינסוטה ומממפיס – כי עצם קיומן של הקבוצות האלה הוא שמאפשר עונה ארוכה, הוא שמאפשר את הפרישה של הליגה על פני כל המדינה, ומכאן מאפשר חלק נכבד מהמשכורות הענקיות שלהם.

אז ניו יורק ניקס, ניו ג'רזי-ברוקלין נטס, מיאמי היט, שיקגו בולס ולוס אנג'לס (קליפרס) מרוויחות נכון לעכשיו. אבל במקביל לתהליך הזה, שהפך בולט במיוחד בעונות האחרונות ושעלול למוטט חלקים נרחבים מהליגה (משהו שההסכם החדש לא יצליח לפתור, למרות שזו הייתה מטרתה העיקרית של השביתה), מתרחש תהליך אחר שהעונה הקרובה יכולה בהחלט להיות עונת האל-חזור שלו. ולהרבה זמן.

סן אנטוניו, לוס אנג'לס לייקרס, בוסטון סלטיקס ודאלאס מאבריקס, ארבע קבוצות גדולות משווקים גדולים (או לפחות לא קטנים. בסן אנטוניו חיים 1.3 מיליון בני אדם, מקום 7 בארה"ב), שקטפו 11 אליפויות ב-13 העונות האחרונות, ושתפסו 8 מ-14 הכרטיסים האחרונים לגמר, כולן מגיעות עכשיו לקצה מעגל החיים של הסגלים הנוכחיים שלהן. ואם הן ישקעו, לצד שקיעתן של הקבוצות מהשווקים הקטנים, אנחנו עלולים להישאר עם ליגה בה לכל היותר 5 או 6 קבוצות רלוונטיות בכלל, כשכל היתר גוררות את המפעל הזה כלפי מטה עם פערים ענקיים, רוב מכריע של משחקים משמימים ויותר מדי אולמות ריקים.

ואם זה נראה כאילו אני מצייר עתיד רע לליגה, זה נכון. התופעה הזו, של כוכבים צעירים שרוצים לחבור אחד לשני, בגיל צ-ע-י-ר ולעתים עוד ל-פ-נ-י השיא שלהם, בקבוצות משווקים גדולים, היא התופעה הכי הרסנית שחזיתי בה ב-20 השנים בהן אני עוקב אחרי ה-NBA. התקווה היא שמדובר באופנה, ולכן היא תחלוף, כשיבואו כמה כוכבים צעירים שפשוט ירצו להיות שונים. יש אחד כזה, באוקלהומה. אולי זה יתחיל טרנד.

אבל עד שהטרנד הזה יגיע, אם בכלל, הליגה לא יכולה להרשות לעצמה לראות את הארבע האלה מתרסקות ונעלמות. נכון, סן אנטוניו היא לא שוק ענק, אבל היא חלק מהפנים של הליגה הזו כבר למעלה מעשור ותקוותם הכמעט-אחרונה של חובבי הכדורסל של פעם. ולגבי היתר, אין בכלל ספק – דאלאס היא שוק עצום לספורט מקצועני ומוקד ההתעניינות בטקסס מהבחינה הזו, ועל היותם של "סלטיקס" ו"לייקרס" המותגים הכי חשובים בתולדות הליגה אין מה להרחיב.

הבעיה היא שנכון לעכשיו, נראה שכולן נופלות במכשול הכי קשה למעבר בכדורסל המקצועני של ארצות  הברית – בו מועדון צריך לדעת כיצד לנתב את נכסיו המזדקנים, להעניק להם כבוד, ועדיין לבנות את דור ההמשך. אין אתגר גדול מזה להנהלה של פרנצ'ייז, והקבוצות הגדולות בהיסטוריה נפלו בזה פעם אחת פעם. אפילו לוס אנג'לס לייקרס לא חסינה, למרות כוח המשיכה העצום שלה.

ואם מסתכלים על איך שהקבוצות האלה נראות עכשיו, ועל מה שעשו – ובעיקר לא עשו – מאז שהסתיימה השביתה, קשה לראות איך הן לא משאירות אותנו בעתיד הקרוב מאוד עם ההיט של ווייד, לברון והבחור הרכרוכי ההוא, הניקס של אמארה ומלו, קליפרס של פול וגריפין, שיקגו של רוז, אוקלהומה של דוראנט ו... זהו. מעבר לזה, ולקבוצה שבסופו של דבר תנחית את דווייט הווארד, לא יהיה לליגה מה למכור.

עד כמה המצב של הארבע האלה חמור אפשר לראות קודם כל בתעודות הזהות. גילם הממוצע של 8 השחקנים הבכירים  של סן אנטוניו הוא 29.1, ואם זה נראה לא כל כך נורא, זה רק כי ביניהם יש שמות כמו טי.ג'יי פורד, גארי ניל, דחואן בלייר, טיאגו ספליטר ומאט בונר – חבילה שאין כל כך הרבה קבוצות פלייאוף שהיו לוקחות בשתי ידיים. הגיל הממוצע של הביג-3 הוא 32.7. אצל הלייקרס שמונת הבכירים חיים כבר 30.5 שנים והגיל של החמישיה הוא 31.4. גם בבוסטון גילם של הטופ 8 הוא 30.5, ושל הביג-3 הוא 35. אצל האלופה דאלאס המספרים הם 33.1 לשמיניה, וזה רק הולך ועולה ככל שמצמצמים את הרוטציה.

יתרה מזאת, הקבוצות  האלה מדורגות העונה במקומות 1, 2, 5 ו-6 בטבלת השכר. הן פשוט משלמות המון לכוכבים מבוגרים שכבר לא טובים כמו פעם, ולא נשאר להן כסף לשחקנים משלימים איכותיים. והן ימשיכו לשלם. לפירס יש עוד 45 מיליון בשלוש העונות הקרובות (כולל העונה), לקובי ולגאסול יש עוד 140 מיליון לתקופה הזו, לנוביצקי 63 לשלוש שנים, ודאלאס משלמת גם כ-8.5 מיליון בכל שנה לשון מריון עד 2013/14. סן אנטוניו עדיין תיתן בעונה הבאה 26.6 מיליון לג'ינובילי ופרקר.

כל אלה הן חדשות רעות מאוד עבורן, בטח לקראת עונה דחוסה וצפופה בה ישחקו 66 משחקי עונה רגילה ב-122 ימים, כולל סדרות של שלושה משחקים בשלושה ערבים. העונות האלה לא מיטיבות עם הקבוצות המבוגרות, אלא עם העמוקות. ולמרות שהרבה פעמים הקבוצות עם הסגלים הוותיקים ביותר הן גם העמוקות ביותר, הפעם זה לא בדיוק המקרה.

כדי להגיע לכמה שחקנים בסגל של דאלאס שעדיין זוכרים איך קראו למורה שלהם להיסטוריה בתיכון צריך לרדת באיכות לברנדן רייט, דומיניק ג'ונס ויאן מאהינמי. אפילו רודריג בובואה, שהוא פרוספקט מבטיח, עדיין  מאוד רחוק מלהיות שחקן שאפשר לסמוך  עליו למשך דקות ארוכות. ואצל האלופה המצב הכי טוב מהבחינה הזו, כי למרות גילם היא לפחות הצליחה לעבות את הסגל בימים האחרונים בלמאר אודום, וינס קרטר ודלונטה ווסט.

בבוסטון, שאמנם צירפה את ברנדון באס במקום גלן דייויס ועיבתה קצת את הספסל עם וטראנים כמו קיון דולינג, מייקל סוויטני וכריס ווילקוקס, ימשיכו לבכות על שפספסו את החתמתו של דייויד ווסט. כי איתו, פתאום בסיס של רונדו-גרין-ווסט נראה כמו קבוצה שבהחלט אפשר לבנות עליה. בלעדיו, רונדו הוא שוב השחקן הממורמר הזה שהמועדון שיקר לו וניסה להעביר בטרייד, וגרין הוא האאוטסיידר שפשוט לא מצליח להשתלב.

את טיבו הבינוני של הצוות המסייע של הספרס כבר הזכרנו, מה שמשאיר אותנו עם לוס אנג'לס לייקרס – בלי שום ספק הסיפור הכי מרתק כאן. כי לייקרס זה מועדון שתמיד מצליח. כשכתבתי מוקדם יותר שהוא לא חסין מהתפרקות בתקופה שאחרי קבוצה גדולה זה רק כי ב-2005 (בין שאק לגאסול), ב-1994 (בין מג'יק לשאק), ובפעמיים ב-75' וב-76' (בין ווסט למג'יק) הם פספסו את את הפלייאוף. מעבר לכך, מדובר בקבוצה שתמיד מצליחה למשוך את הכוכב הגדול הבא. בינתיים, מבין הארבע, היא הקבוצה שנדפקה יותר מכולן.

עסקת פול המקורית, למרות שזו שבסופו של דבר יצאה לפועל הייתה טובה יותר לעתיד ההורנטס, הייתה לגיטימית לגמרי. בלעדיו בלייקרס נשארו עם אודום ממורמר (שעזב תמורת "אופציות כלכליות"), עם גאסול ממורמר ("הליגה הזו היא רק עסק") וקובי ממורמר. השמועות על רצונו לעזוב כבר צצו, ולמרות שאני משוכנע שהן חסרות שחר – ברור על מה הוא כועס. ג'וש מקרוברטס, טרוי מרפי, ג'רלד גרין וג'ייסון קאפונו זה לא בדיוק החיזוק שב-LA רגילים לו, בטח אחרי עונה שנגמרה בכשלון. בראיינט, ואת זה הוא הוכיח כמה פעמים, על ומחוץ למגרש, מקבל את מה שהוא רוצה, ובגילו הוא כבר לא רוצה מלכויות סלים, הוא רוצה את הטבעת השישית. הליגה צריכה לרצות שיהיה לו סיכוי לקחת אותה. במלים אחרות, אל תשימו את הכסף שלכם נגד הסיכוי שבלייקרס מכינים איזו הפתעה.