לונדון לא מחכה

בוקר טוב לונדון. או שמא נאמר בון-ג'ורנו (buongiorno). מזל טוב. Congratulazioni. יש הרבה מאוד דברים בהם הבירה האנגלית יכולה להתגאות, וברובם היא מכה כל מתחרה באנגליה שוק על ירך, אבל כדורגל אירופאי לא היה מעולם ברשימה הארוכה הזו. עכשיו כן. בוקר טוב עולם. בסוף 2011 ותחילת 2012 התוצאה בדו קרב האנגלי המרתק על הגמוניה ביבשת היא אולי מפתיעה, אך נחרצת: לונדון 2, מנצ'סטר 0. העובדה הזו היא כבר מכרעת וניצחת, אבל מצטרפת אליה עתה שאלה נוספת: מה תהיה במרץ התוצאה בין לונדון לאיטליה?

• לכל הכתבות, הסיפורים והבלוגרים. היכנסו לאיזור הצבע המיוחד שלנו

הפרטים היבשים פשוטים. ארסנל וצ'לסי יהיו העונה בשלב שמינית גמר ליגת האלופות, מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי ייעדרו ממנו. ארסנל תפגוש בשמינית את מילאן, צ'לסי את נאפולי. אספרסו כפול. אבל העובדות הללו אינן פשוטות כלל ועיקר. אדרבא, הן יוצאות דופן, חסרות תקדים, במידה רבה סנסציוניות.

צאו וראו: לונדון מעולם לא זכתה בגביע אירופה לאלופות. ארסנל וצ'לסי הגיעו אמנם לגמר של המפעל הקבוצתי היוקרתי בתבל, אבל חזרו ממנו מקופלות זנב. ההיסטוריה עד כה מקטלגת אותן כ"פינאליסטיות". לעומתן, ליברפול זכתה במפעל רב המוניטין כבר חמש פעמים, ומנצ'סטר יונייטד אמנם הובכה על ידי ברצלונה בשני משחקי גמר בשנים האחרונות (2009 ו-2011), אבל עדיין מסתובבת בצדק כטווס אנגלי מאושר ומעוטר עם שלוש זכיות בגביע האלופות האירופאי.

אדרבא, הזכיה האחרונה של השדים האדומים בתואר היבשתי הנוצץ מכולם הייתה אפילו על חשבון צ'לסי, באותו דו קרב פנדלים דרמטי, אכזרי ומפורסם במוסקבה 2008. מוסקבה לא מאמינה בדמעות? לונדון מאמינה, ועוד איך. תשאלו את המחליק ג'ון טרי והמנג'ר אברהם גרנט.

אבל טרי נשאר בסטמפורד ברידג' והוא משפשף את העיניים. הכחולים שלו במערב העיר, והתותחנים של ארסן ונגר בצפונה, הם הנציגים היחידים של האומה הבריטית בשלב הנוק-אאוט של הצ'מפיונס ליג. מי היה מאמין שדווקא צ'לסי וארסנל, בעונה רוויית מהפכות ומפחי נפש, הזרמת דם חדש ויריקת דם על המגרש, ימים של תקווה וייאוש גם יחד – דווקא שתי הלונדוניות יעשו את מלאכתן האירופית נאמנה, ואילו נציגות מנצ'סטר האצילות, העשירות בניסיון ובממון, הפייבוריטיות – ימצאו עצמן בתחילת דצמבר מלקקות את הפצעים, נדרשות לערוך בדק בית, ומקללות את הרגע בו המציאו את הליגה האירופית, מפעל בו הן צריכות ליטול חלק ללא חשק, בלי אוויר וגוף, בעל כורחן. שיר הנושא שלהן עכשיו הוא לבטח I DON’T LIKE THURSDAYS – בפרפראזה על ימי שני השנואים של בוב גלדוף והבומטאון ראטס. לעזאזל עם ימי חמישי, Tell me why זה נפל עליי. הן היו מעדיפות לשים עכשיו את כל הביצים בסל של הפרמייר-ליג והגביע האנגלי, אבל זה כאמור לא בידיים שלהן.

בסטמפורד ברידג' ובאמירויות, לעומת זאת, שוררת לפני כריסמס אווירת חג כפולה ומכופלת, בהתחשב בעבר הקרוב. לצ'לסי הגיע הקיץ המנג'ר אנדרה וילאש בואש על תקן משיח חדש. אבל המאמן בן ה-34 ניסה להנחיל לכחולים שיטה חדשה – הגנה בעומק המגרש בהתבסס על מהירות תנועה – ולא רק שהשינוי דורש זמן, גם לא ממש בטוח שהצוות העומד לרשותו הולם את הרוח הספרינטרית הטרייה. יתרה מזאת, וילאש בואש לא לוקח שבויים: גם מלך ונסיך כמו פרנק למפארד מוצא עצמו נאלץ להיאבק על מקום בהרכב, וחילוף המשמרות ההדרגתי עליו עמל הפורטוגלי כבר שלח שני שמות בכירים, ניקולה אנלקה ואלכס, אל אימוני המילואים ורשימת ההעברות.

עם כל הכבוד למהפכה, היא לא הביאה את הפנסיונרים לשלטון. צ'לסי נעה ונדה בין יום עסל לבסל, ואפילו ימי הדבש שלה לא ממש שיכנעו כי מדובר כאן בלהקת כוורת. אבל במאני טיים האירופאי, צ'לסי העבירה את הסחורה החמה ביותר עם ניצחון 0:3 מרהיב על ולנסיה, וכנראה שהרבה בעזרת המוראל והבטחון שננסכו בה מההישג הזה וצורתו – הנחילה למנצ'סטר סיטי בשבוע שעבר הפסד ליגה בכור, וחזרה להאמין במירוץ האליפות.

ארסנל בכלל לא העזה לחלום רחוק, אחרי שבתחילת העונה התפרקו התותחנים מנכסיהם ואכן החלו יורים תחמושת סרק. הם דשדשו בתחתית, ספגו מבוכות בסיטונות, וגרמו לראשונה למנג'ר ונגר להעלות על דל שפתיו את המילה "עזיבה". ואז, דווקא אירופה שימשה עבור ארסנל מנהרה אל קצה האור: הבטחת המקום בשמינית גמר האלופות עוד לפני מחזור הבתים האחרון, התאקלמות הכוחות הטריים, שיבת הפצועים, ורובין ואן פרסי אחד שלא מפסיק לכבוש את אנגליה ומאיים לפזר את צרורותיו באותו דיוק גם לכיוון היבשת.

אלה הם איפוא הרגעים היפים ביותר של לונדון העונה. אלא שעתה ניצבות בפני הבירה המעטירה משימות שכנוע חדשות. הג'וב האיטלקי אולי ממתין לצ'לסי ולארסנל רק בעוד חודשיים, אבל הנה, כבר מחר, רגע אחרי שבמערב העיר הראו לשייח' מנסור כיצד נראה ומרגיש הפסד ליגה, מגיעים הצפונבונים הלונדונים כדי לנסות ולהמשיך להכות את מנצ'סטר שוק על ירך, ובעיקר לנצח את הסיטיזנס, "לעשות צ'לסי", ולהצטרף אף הם לפנטזיות פרועות על הכתר.

ארסנל מפגרת אחרי מנצ'סטר סיטי בתשע נקודות. זהו פער עצום אם הוא יישאר על כנו או יצמח בעקבות 90 הדקות במחזור ה-15. הוא גדול בהרבה ממספריו בגלל הכוח, העומק והעושר – תרתי משמע – של מועדון הכדורגל שבאיסטלנדס. גם שש נקודות אינן עניין קל, אבל ניצחון של ארסנל - והפסד שני רצוף של המובילה - יכול להכניס את סיטי לסחרור פסיכולוגי. משבר שכזה - דינמיקה ידועה ומוכרת בעונה המשתרעת על פני כמעט 70 משחקים בכל המסגרות - מנבאים פרשנים רבים, אבל להם לא יקרה דבר גם אם הוא יבושש להגיע. בלונדון ובאגף האדום של מנצ'סטר, לעומת זאת, פשוט מצפים לתקר של המנצ'ינים בכיליון רגליים.

עד כמה ריאלית האפשרות שארסנל תביא את אירופה למנצ'סטר ותפתח מחדש את כל הצמרת? איך אמר מנצ'יני על סיכוייו להעפיל לשמינית הצ'מפיונס? 30 אחוזים. למה? קודם כל כי סיטי טובה יותר, ויש לה רקורד מושלם בבית. אחר כך משום שארסנל ליקטה רק 10 נקודות (מ-29) בחוץ, ובפעם האחרונה היא חזרה ממנצ'סטר (יונייטד) עם שמיניה. אבל התותחנים בלתי מנוצחים כבר שמונה משחקים, שבעה מהם ניצחונות, ולמומנטום – מלת קיצור ספורטיבית לעיצוב פסיכולוגי ויציבות מנטלית - יש הרי משמעות נכבדת ביחסי הכוחות.

ויש עוד גורם בעל משקל. בארסנל יש גם שקט תעשייתי, גם אמונה מחודשת, וגם שביעות רצון. יחד זה מתחבר לחדוות יצירה. בסיטי שוב היה השבוע עימות מכוער בין שחקנים. מריו באלוטלי (אלא מי) התקוטט באימון עם מיקה ריצ'רדס. החברים נאלצו להפריד. זה אולי לא מצביע על תהום תרבותית במועדון, אבל בהחלט מעיד על הנפיצות החברתית עליה מופקד רוברטו מנצ'יני לא פחות מאשר על ההרכב והטקטיקה למשחק הבא. אם המנג'ר האיטלקי סבור שהסכנה הנשקפת מהתינוק האיטלקי המגודל שלו כבר חלפה והוסרה, הוא קיבל שוב איתות. באלוטלי הוא אולי רק פתח לצרה, אבל כשסיטי מגיעה אחרי הדחה מליגת האלופות, הפסד לצ'לסי ומכות וסקנדלים במשפחה – ארסנל היא לא ממש היריבה שהיא הייתה בוחרת לפגוש.