דווקא עכשיו

היום ה-28 בחודש אוגוסט האחרון היה אחד הימים הקשים בתולדות ארסנל. המועדון המפואר, הגאה והשאפתני נרמס בתוצאה ההיסטורית 8:2 על ידי היריבה הגדולה מנצ'סטר יונייטד, במה שהיה שיאה (השלילי) של פתיחת העונה הגרועה ביותר שזקני צפון לונדון זוכרים. זה היה המשחק השלישי של העונה, וארסנל, שלא ניצחה אף אחד מהם (הציגה אז למבוכתה רק את הנקודה שצברה במחזור הפתיחה עם תיקו בניוקאסל. שלושה חודשים אחרי, אגב, כשניוקאסל עדיין ללא הפסד בליגה, התיקו ההוא נראה פתאום כמו הישג), נזרקה למערבולת של פאניקה, על סף שבירת כלים, וניסיון להציל את העונה, למרות שזו רק נפתחה. 13 משחקים מאוחר יותר אפשר לומר שאם יש משהו שקרה בארסנל מאז זה שהתגברה התחושה שבכל זאת יש שם קבוצה טובה שיכולה לעשות משהו העונה. ביום ראשון יסגרו 10 שבועות מאז אותה מפלה – יופי של זמן לשאול האם הקבוצה של ארסן ונגר באמת חזרה למסלול שנגמר בהתמודדות על תארים, או שהיא עדיין נמצאת על הדרך לעונה הכי רעה תחת המנג'ר הצרפתי.

כדי לענות על השאלה הזו צריך קודם כל לבדוק מה זה באמת אומר "העונה הכי גרועה תחת ונגר". ובכן, ב-15 העונות של ארסן בהייבורי ובאצטדיון האמירויות הקבוצה שלו מעולם לא סיימה מתחת למקום ה-4 בפרמיירליג. אחרי עונת הביכורים שלו שם, שהחלה מבחינתו רק בסוף ספטמבר ולכן הוא לא היה האיש שבנה את הקבוצה לעונת 96/7, ושבה הושג המקום השלישי, יצאה ארסנל לרצף של 8 עונות בהן סיימה 3 פעמים במקום הראשון וזכתה באליפות, ועוד 5 פעמים נעלה את המשרדים עד לפתיחת אימוני הקיץ כשהיא סגנית האלופה. בגביע היא זכתה 4 פעמים (כולן באותן 8 שנים) ורשמה על הדרך עוד 3 גמרים (1 אלופות ו-2 גביע הליגה), ולא ניצחה אף אחד מהם. העונה הממוצעת של ארסנל תחת ונגר נראית כך: מקום 2-3 בליגה, רבע או חצי גמר גביע, רבע גמר גביע הליגה ורבע גמר גם באירופה (כמעט תמיד בצ'מפיונס, בה מופיעה ארסנל זו העונה ה-14 ברציפות).

אז איפה עומדת ארסנל לעומת ההישג הממוצע שלה בעידן-ונגר? ובכן, היא במקום ה-7 בליגה, כשמעליה  – מלבד ניוקאסל – נמצאות רק קבוצות שגם לפני פתיחת העונה היו אמורות להיות קבוצת צמרת. ככה שגם בהנחה הלא בטוחה שניוקאסל תתנדף לה בקרוב, עדיין תצטרך ארסנל להיות עדיפה על 2 מה-5 שנותרו כדי לא לרשום שיא שלילי חדש עם מקום 5 (הנמוך ביותר מאז 95/6, עונה לפני ונגר, אז סיימה באותה פוזיציה בדיוק). בגביע עוד מוקדם לקבוע, הרי ארסנל כלל עוד לא נכנסה למשחקים שם, אבל גם סגל יותר קצר משל מרבית יריבותיה לצמרת הכדורגל האנגלי, אפשר לקבוע בבירור שיש לפחות 4 קבוצות פייבוריטיות ממנה לזכייה. בגביע הליגה היא כבר ברבע הגמר, שם מחכה לה מפגש מול מוליכת הליגה, מנצ'סטר סיטי. ובאלופות ארסנל עדיין לא הבריקה, אבל עם 8 נקודות, בלי הפסד ובראש בית שיכול היה להיות בהחלט אתגר לא פשוט, התותחנים בדרך לשמינית הגמר. ככה שבאופן כללי, תמונת המצב העדכנית לא מבשרת טובות לרזומה הנהדר של ונגר בארסנל.

אלא שעכשיו חייבים לבדוק איך ארסנל נראית מאז אותה תבוסה באולד טראפורד. אלה המספרים: 13 משחקים, 9 ניצחונות, שתי תוצאות תיקו ושני הפסדים. אלה 74.3% הצלחה, מאזן שבפריסה על עונת פרמייר-ליג מלאה היה מספיק לאליפות בעונה שעברה, אבל לא באף אחת מ-7 העונות הקודמות באנגליה. וכדי להיות יותר ספציפיים, הרי שבמסגרת הליגה ארסנל רשמה 5 ניצחונות מ-7 משחקים, ואלה רק 71.4% הצלחה. כלומר, גם מאז התבוסה וטירוף הרכישות (שעדיין רחוק מאוד מלהוכיח את עצמו), השיפור שארסנל הציגה לא היה מספיק לה כדי לסיים באחד משני המקומות הראשונים בליגה, וברוב עונות הפרמייר-ליג בעשור האחרון היא הייתה מסתפקת במקום ה-3. הטענה שארסנל חזרה לעצמה ועלתה שוב על המסלול הנכון בדרך לעונה טובה של התמודדות על תארים סופגת עוד מכה כשמגלים מול מי היא השיגה את אותם 71.4% הצלחה; מול 7 קבוצות שהדירוג הממוצע שלהן בטבלת הפרמייר-ליג הוא 11.5. כלומר – מאז התבוסה ומסע הקניות, בתקופה בה לא מעט אנשים טענו שארסנל התאוששה, היא השיגה מאזן שלא היה מספיק לה למקומות 1-2 ועשתה זאת מול יריבה פחות חזקה מקבוצת הפרמייר-ליג הממוצעת. במילים אחרות, ארסנל, במה שנחשבת לתקופה טובה שלה, עדיין שווה לכל היותר היאבקות על מקומות 3-4.

אז על מה נשנעת התחושה שארסנל שוב מתקתקת? האם על האפשרות שהיא תמשיך להשתפר ככל שהעונה תתקדם? ודאי שלא. אם יש לארסנל מאפיין בולט אחד ב-6 העונות האחרונות זו צניחה ביכולת בחודשים הקריטיים של העונה והגעה לקו הסיום כשהיא על הגחון. אז אולי על היכולת בליגת האלופות? ובכן, שתי תוצאות תיקו, כולל אחת מאופסת בבית מול מארסיי (מקום 9 בצרפת), ושני ניצחונות דחוקים בגול, לא עושים רושם על אף אחד. בטח לא על מי שבאמת צפה במשחקים.

אז יש עוד אופציה אחת – והיא ה-3:5 המטורף על צ'לסי בסטמפורד ברידג' במחזור הקודם. עכשיו, אפשר לקחת את המשחק הזה, להדביק אותו לעובדה שארסנל ניצחה 8 מ-10 המשחקים האחרונים שלה, לדבר על הכושר ההבקעה המדהים של רובין ואן פרסי, על התרומה של מיקאל ארטטה וג'רביניו ולומר שוונגר שוב מחזיק במושכות, ומכוון את הקבוצה למקומות שהיא רגילה להם. ואפשר גם להזכיר שחלקם הגדול של הניצחונות האחרונים היה על קבוצות אנגליות נחותות (שרוסבורי, בולטון, סנדרלנד, סטוק ושוב בולטון מפארות את הרשימה), ושלפני שהרצף הזה התחיל היה גם הפסד לבלקבורן (מקום 18 בפרמייר-ליג), לציין שגם ואן פרסי – כמו כל כוכב אחר שסחב את ארסנל בשנים האחרונות – לא מוכן לשמוע על הארכת חוזה כרגע, להתריע שאנדרה סנטוס חלש בהגנה, שמרטסקאר עדיין רך ואפילו מפסיד קרבות בגובה, שבניון בקושי רואה מגרש ושבכלל הרכש ההוא של סוף אוגוסט רחוק מלהוכיח את עצמו. ולסיום להיות אמיתיים ולומר בפשטות: 3 מ-5 השערים שצ'לסי ספגה במשחק ההוא טברטקו קאלה ביום טוב לוקח. פטר צ'ך פשוט נתן שם לשלושה כדורים לעבור לו דרך הגוף. ואם מישהו רוצה להתעלם מזה ולומר שארסנל שוב על דרך המלך, מובטחת לו אשלייה נעימה, שכרגיל תתפוצץ לקראת סיום העונה. בהחלט יכול להיות שזה עדיף מאשר להסתכל לאמת בפרצוף.

כתבות, פוסטים אורחים, לינקים חמים וציוצים ספורטיביים. היכנסו לנוסחת פלד