הראשון מציון

זהו, סוף סוף יצאה לדרך העונה ה-114 של הסרייה A, מפעל עם היסטוריה מפוארת שנחקק עמוק בתרבות האיטלקית. זו אחת הליגות הוותיקות בעולם, יצאו משם שלוש אלופות אירופה, שיחקו בה הגדולים ביותר, ממראדונה ופלאטיני ועד לזידאן ורונאלדו. העניין הוא שכאן בישראל כבר אין הרבה התלהבות ממה שקורה שם. יש אפילו זלזול. בעידן שבו ברצלונה וריאל מדריד נותנות את הטון ביחד עם מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי, קשה למצוא מקום לפרגון, במיוחד אם ההקשר הספורטיבי שם נפגע אנושות במהלך העשור הקודם ותחילת הנוכחי. "יש שם שחיתות", יגיד כל אוהד כדורגל ממוצע שחושב שהספירה החלה כשמסי עלה לבוגרים.

גם הייצוג של מדינתנו באיטליה דל. ערן זהבי הגיע הקיץ, אבל לפניו היה שם מישהו שהיום כולם מכירים כעוזר מאמן נבחרת ישראל. לפני 14 שנים טל בנין, הקפטן בעידן שרף, עשה היסטוריה בתור הליגיונר הראשון והיחיד עד כה בסרייה A. הוא חתם בברשיה ועבד שלוש עונות במועדון כשחקן הרכב. עבד קשה. 11 שנים אחרי שעזב, קשר העבר נזכר בתקופה, מנתח מה השתנה ומסביר למה הליגה הזו צריכה לקבל יותר קרדיט כאן בארץ.

"עקבו אחריי שנה שלמה. בתקופה שלי לא היה איחוד אירופי וכל שחקן שהוא לא איטלקי היה נחשב לזר", נזכר בנין בהגעתו לצפון איטליה. "שאלתי את נשיא המועדון למה במדינה שמייצרת קשרים אחוריים ושחקני הגנה הוא בחר בי. הוא הראה לי קלטות שלי בנבחרת ואמר שהדברים הראשונים שהוא ראה היו הנחישות וחוסר הפחד שלי להיכנס לתיקולים מול שחקנים גדולים ממני. זו גאווה גדולה להיות הישראלי הראשון ששיחק שם, במיוחד בתקופה ההיא. היו ישראלים באנגליה וספרד, אבל לי יש את האזכור הזה שאני הראשון בסרייה A. זה נחמד. הגעתי לליגה הזאת שהייתה בשיאה עם רונאלדו, זידאן ודל פיירו".

ולמרות הכל יש רושם שבישראל לא ממש סופרים את הליגה הזו.
"גדלנו על כדורגל אנגלי, אנחנו פריקים של כדורגל ספרדי. לכדורגל האיטלקי נוצר דימוי של משחק קשה והגנתי. זה לא נכון. זו ליגה צבעונית עם כשרונות ושערים רבים, אבל פה בישראל רגילים לראות כדורגל ממקום אחר. קראתי ראיונות עם שחקנים ברזילאים שטענו שאם לא היו משחקים באיטליה, לא היו זוכים באליפויות עולם. אפרופו אליפויות עולם, אסור לזלזל במדינה שזוכה ארבע פעמים במונדיאל. מי שממעיט בערכה לא מכיר את מה שקורה שם".

בדומה לאנגליה וספרד, בנין מדגיש שגם שם נושמים כדורגל 24/7: "יש טענה שקשה לראות שם משחקים, אבל גם אצלם הקהל חי את הקבוצה והליגה, עד כדי כך שמעדיפים אותה על הליגה האירופית ולפעמים גם על הצ'מפיונס. יש לך 60 אלף צופים בממוצע במשחקים של אינטר ומילאן. נכון, בסן סירו זה ייראה ריק, אבל אסור לשכוח שיש שם 90 אלף מושבים".

נגעת בנקודה חשובה, האיצטדיונים. רוב המגרשים שם ישנים ונראים רע מאוד.
"מניסיון העבר שלי, ההגעה למשחקי חוץ באיטליה מאוד מרגשת. יש המון היסטוריה במגרשים במילאנו, רומא וטורינו. מאחורי חתיכת הבטון הזאת יש סיפורים מרגשים בכדורגל העולמי. מגרשים בתכולה של 70 ו-90 אלף מקומות עושים משהו לשחקן".

רק מלשמוע את הסטנדרטים בזמנו, אפשר לחשוב שבנין שיחק במועדון פאר, אבל באיטליה גם הקבוצות הקטנות נותנות אקסטרה. "שלוש השנים בברשיה היו מיוחדות, למדתי מהן יותר מאשר בכל הקריירה שלי", הוא קובע. "גם במשחקי בית וגם בחוץ היינו ביום שלפני המחזור בבית מלון ולא יוצאים ממנו עד אז. בימים שאחרי המשחק אין בעיה של יציאות, אבל אתה צריך לחזור עד 23:00 הביתה. הבילויים מצטמצמים. אם מתכננים נסיעה מחוץ לעיר, חייבים לדווח למועדון. אם מאחרים לאימון, משלמים קנס. הקנס לא גדול, אבל עדיין מוריד מהשכר. כל זה עוד לפני שראית את חולצת ההרכב. יש המון בדיקות רפואיות ובסופו של דבר מבינים שהגוף הוא כלי עבודה. זה חיים שלמים סביב הכדורגל. הסרייה A הפכה להיות מדעית עוד לפני שהגעתי. היום מחקים את זה גם באנגליה ובספרד".

ולמרות הכל, לא נקי שם. פרשיית שחיתות ב-2006 והימורי שחקנים על משחקים בעונה האחרונה.
"זה כתם. מדובר במדינה ששלטה כל כך הרבה שנים באירופה. הכדורגל האיטלקי ספג מכה קשה עם כל הפרשיות האלה. צריך להבריא שם את הכדורגל, הקאלצ'יו שם הוא כמו דת".

בעיה נוספת באיטליה שבאה לביטוי מוגבר בספורט היא השסע בין הצפון לדרום. האיזור של מילאנו עשיר, מתועש ונוצץ וכשיורדים למטה רמת העוני והקושי גדלה. "להגדיר את המצב כחוסר אהבה זו מחמאה לאיטלקים", מסביר בנין. "הצפון זה אירופה, וככל שיורדים דרומה יש מזג ים תיכוני. מרכז העניינים זה הכדורגל והפרנסה העיקרית שם היא מדייג. הם הרבה יותר פנאטיים ותמיד יש להם את הרצון להראות שהם לא פחות טובים מהצפון. המשחקים שם הם סוג של מלחמה".

נראה שזה עובד, נאפולי חזרה להיות דומיננטית ופאלרמו הגיעה לגמר הגביע.
"הכדורגל בדרום מנסה להבריא את עצמו והם מנסים להתבסס על שחקנים מקומיים. יש שם חבר'ה צעירים שיודעים שזו הזדמנות חד פעמית. האנשים מגיעים מרקע משפחתי וכלכלי מאוד נמוך ולהצליח זה לא עניין של מה בכך. הציבור מוקיר את הערך של הכדורגלן. יש לך פתאום כל כך הרבה חשיבות שם, זה מטורף ובלי גבולות. במשחקים מול הקבוצות הצפוניות תראה תמיד אווירה של מלחמה ביציעים".

כשמסתכלים על הסגל שהיה איתו, קשה להאמין שאחרי עונה אחת בלבד נשרו בנין וברשיה לסרייה B. "שיחקתי עם דניאלה בונרה שהיום במילאן, החלוץ דאריו הובנר שהיה מצוין, פלורין ראדוצ'יו הרומני, ג'יובאני צ'רבונה שעמד בשער רומא שנים רבות, אמיליאנו בונאצולי, האחים אנטוניו ועמנואלה פיליפיני, דניאלה אדאני ואיימו דיאנה".

זה סגל לא רע בכלל, איך ירדתם ליגה?
"זאת הייתה קבוצה צעירה וטובה. היה שם ברדק שלא קשור לכדורגל. היו ארבע יורדות באותה עונה וסיימנו עם נקודה מתחת לוויצ'נזה, שנשארה בליגה".

מעבר לחבורה הזו, יש מישהו שהיום קצת יותר מוכר ששיחק אז עם בנין בקישור. "בהתחלה לא הכרתי אף אחד, אבל אחרי שניים או שלושה אימונים ניגשתי לשחקן צעיר בשם אנדראה פירלו", מגלה בנין. "אמרתי לו שאני לא מכיר אותו, אבל אני בטוח שאספר לבן שלי יום אחד ששיחקתי איתו באותו מועדון. זה שחקן שתמיד עקבתי אחריו ולימים הוא הפך להיות אחד הגדולים בדורו".