כבר לא גדולה

אם זה עוד לא היה ברור למישהו, בא השבוע האחרון והוכיח חד משמעית: ארסנל כבר איננה אחת מהטופ-4 של אנגליה. עד להודעה חדשה, כמובן. יכול להיות שצריך בכלל לזנוח את המונח הזה, הטופ-4 של אנגליה. טוטנהאם הצליחה להשתחל לשם ב-2009/10 ועשתה עונה יפה באלופות, ליברפול כבר שתי עונות לא בתמונה וסיטי נראית כמו הקבוצה השניה הכי טובה בליגה. אבל העובדה שארבע קבוצות עולות לליגת האלופות עוזרת לדבוק בעניין הזה, וגם אם הרביעיה משתנה קצת, עדיין יש הבדל עצום בין לסיים במקום הרביעי לבין לגמור חמישי.

• טוויטר, פייסבוק, דירוגים, לינקים וגם פוסטים - כנסו ל"נוסחת פלד"

על הנייר, ארסנל עדיין במועדון הזה. את מרבית העונה הקודמת היא בילתה במקום השני לפחות, עדיין הצליחה לסיים רביעית, וגם עברה החודש יריבה רצינית במוקדמות עם שני ניצחונות. אבל עם מה שאנחנו רואים בעיניים קשה להתווכח. ומה שאנחנו רואים זה לא רק ה-8:2 ההיסטורי ליונייטד, זו גם הצורה בה ארסנל מתמודדת בשוק ההעברות.

שוק ההעברות זו זירה שמלמדת אותנו רבות על מיקומם של מועדונים בשרשרת המזון. הוא זה שלימד אותנו על חוזקה של הפרמייר-ליג בחצי הראשון של העשור הקודם, רגע לפני שהאנגליות השתלטו על חצאי הגמר בצ'מפיונס. שם ראינו איך מרכז הכובד עובר לשתי האימפריות של ספרד. ושם אנחנו גם רואים כיצד כדורגל המועדונים האירופאי הולך ומצטמצם, הופך לקבוצה סגורה של מועדוני על. פעם היו חברים שם 14 (חברות ה-G המקוריות), אחר כך ראינו איך בפועל רק 10 או 8 מתמודדות בצורה קבועה בשלבים הגבוהים של ליגת האלופות, וככל שהזמן עבר אפשר היה להמשיך לצמצם את הרשימה. ואת הכל ראינו קורה בשוק ההעברות. גם אם את הרמזים קיבלנו שנה או שנתיים לפני התוצאות בשטח. וזה בדיוק מה שהקיץ הזה היה בשביל ארסנל.

זה התחיל כמובן עוד קודם, כשבשנים האחרונות ארסן ונגר הלך והקצין את מדיניות הרכש הייחודית שלו. כשהוא איבד את תיירי הנרי לברצלונה עוד אפשר היה לקרוא לזה פעולה חכמה – הכוכב המתבגר, שהקבוצה הפכה תלויה בו, נמכר תמורת סכום יפה. אחר כך ראינו את זה קורה כשהוא ויתר על שניים משחקניו הטובים ביותר למנצ'סטר סיטי – עמנואל אדבאיור וקולו טורה. וגם אם סיטי די נפלה בשתי הרכישות האלה, המגמה כבר נקבעה. תוסיפו לזה את מדיניות השכר השוויוני שוונגר מנהיג במועדון, שההשפעות שלה הרסניות (שחקנים בינוניים מרוויחים יותר מדי, בעוד ששחקנים טובים מרוויחים מעט מדי, מתמרמרים ועוזבים), את העובדה שכבר שנים לא ראו שם תואר, ותקבלו כביש חד-סטרי שכל השלטים בו מורים על כיוון אחד. אבל דבר מכל אלה לא היה חד משמעי, חותך וכואב כמו הקיץ הזה, והשבוע האחרון שלו במיוחד.

את הפגרה הנוכחית ונגר התחיל עם קצת יותר מ-30 מיליון פאונד בכיס לרכש, וכמה בעיות וצרכים מקצועיים ברורים. אחרי שהצליחו לתפוס רק ברגע האחרון את המקום הרביעי, וכמעט פספסו את חבילת הסיוע שכלולה בהשתתפות באלופות, אפשר היה לצפות שקצת כסף ייצא כדי לחזק את הנקודות החלשות וכדי לרצות כמה מהשחקנים הבכירים שמהרהרים בעזיבה. וזה התחיל לא רע. קרל ג'נקינסון הוא שחקן מבטיח והגיע בסכום נמוך מאוד, שני כשרונות מלה מאסייה (האקדמיה של ברצלונה) הצטרפו, וג'רביניו הגיע במחיר מציאה. אבל כאן משהו נעצר. השמועות המשיכו לזרום, אבל דבר לא קרה. ההמשך ידוע: ססק פברגאס וסמיר נאסרי נמכרו לברצלונה ולמנצ'סטר סיטי בהתאמה, והאוהדים – שעוד לא עיכלו את עליית מחירי הכרטיסים באיצטדיון האמירויות (הכי יקרים באירופה) – הבינו שהולכת להיות עונה קשה. ומעבר לכך, קלטו את מה ששוק ההעברות אומר להם כבר שנים: ארסנל קונה מקבוצות יותר קטנות ממנה, ומאבדת לקבוצות יותר גדולות ממנה. ומספר הקבוצות שיותר גדולות ממנה הולך וגדל.
 
ואז הגיע השבוע האחרון של אוגוסט. התבוסה באולד טראפורד הייתה הצורה הכי קיצונית בה התהליך הזה יכול היה להתפוצץ בה – ומבחינה מקצועית מעטים מאמינים כעת שארסנל שווה מקום בטופ-4. ויכול להיות שדווקא מסתתרת כאן ברכה – אולי זה ניער קצת את מי שזקוק היה לניעור. ניעור שכמעט התרחש בתום העונה החולפת, כשארסנל הייתה מאוד קרובה למקום החמישי (מה שהיה מביא לאובדן ההכנסות מהאלופות ולערעור המודל הכלכלי של המועדון בו דוגלים ונגר והבעלים החדש סטן קרונקי). אבל הדרך בה ארסנל והמנג'ר הצרפתי התמודדו עם האפטר-שוק בשוק ההעברות רק קיבעה עוד יותר את מעמדם כקבוצה שאיננה נמנית על העילית של אירופה.
 
בהנחה שהשוער הפולני ווייצ'ך שצ'סני הוא מה שוונגר אומר שהוא – ואנחנו ניתן לו את הקרדיט כי אם יש דבר אחד שהוא מצטיין בו זה זיהוי וטיפוח כשרונות – ומכאן שארסנל לא זקוקה לשוער חדש, הבעיות של הקבוצה היו ברורות: עומק, בלם, מגן שמאלי, ומילוי החלל שהותירו בקישור פברגאס ונאסרי. כדי לענות על הצרכים האלה, ארסנל של לפני ה-27/8/11 (יום התבוסה ליונייטד) הייתה רוכשת שחקן צעיר או מקדמת אחד מהנוער. ארסנל של אחרי אותו יום נאלצה בזמן קצר לזנוח את המדיניות שמאפיינת אותה מזה שנים ועל הדרך לנסות לבצע רכישות טובות בזמן קצר (וכשהצד השני במו"מ מודע ללחץ של התותחנים, מה שלבטח לא הקל), שגם ישביעו את רצון האוהדים, גם ישתיקו מבקרים וגם יענו על הצרכים במגרש. לא התנאים האידיאליים לנהל בהם מסע רכש.

ולמרות זאת, אין לראות בתנאים הללו תירוץ לתוצאות, שאומרות מפורש רק דבר אחד: ארסנל לא מתמודדת על הכשרונות הכי גדולים בעולם. פר מרטסאקר הוא בלם מוערך, אבל יש סיבה שהוא לא יצא מוורדר ברמן גם בשנים האחרונות כשהקבוצה החלה לשקוע, והעובדה שהוא נפצע לכמה שבועות בכל עונה היא לא היחידה. אנדרה סנטוס כבר בן 28 והקבוצה הכי גדולה שהוא שיחק בה היא פנרבחצ'ה. פארק צ'ו יונג בן ה-26 מגיע אחרי העונה הטובה בקריירה שלו – 12 שערים במדי מונאקו, שירדה לליגה השניה בצרפת. ושני השחקנים שיושבים על אותן משבצות (על הדשא, לאו דווקא מבחינת ההיררכיה) בהן הסתובבו עד לא מזמן פברגאס ונאסרי הם מיקל ארטטה ויוסי בניון. הראשון הוא שחקן שעברו כבר כמה שנים מאז שקבוצות גדולות רבו עליו (ובסוף השאירו אותו לאברטון), השני הוא קשר מבוגר, אחרי השיא ואחרי פציעה, שמגיע בהשאלה מקצה הספסל של היריבה העירונית.
 
גם אם הרכישות האלה יתבררו כהצלחות, יתחברו טוב לקבוצה, יעזרו לה לסיים שוב במקום שמוביל לאלופות ויצדיקו את העלות שלהן (מה שלא אמור להיות קשה: מלבד ארטטה בן ה-29 שנקנה עבור 10 מיליון פאונד, כל היתר נקנו במחירים טובים) – זה לא ישנה את העובדה שאלה השחקנים שארסנל מסוגלת להביא כיום. ושהשחקנים האלה לא יביאו לה אליפות. ומכאן, הדרך ברורה: פחות הישגים שווים פחות כסף ופחות יוקרה. וזה שווה פחות יכולת להתמודד על כשרונות עולמיים, מה שמוביל לעוד פחות הישגים, וכן הלאה. לא משהו שאוהדי ארסנל לא מבינים בו.