רעש או שקט? ההבדל בין עופר ינאי למתן אדלסון
הכדורסל הישראלי כרגע נע בין שני ג'נטלמנים חדשים שנכנסו לענף עם גישות שונות לניהול ולחיים. אחד מייצר התרחשות בלתי פוסקת - השני עובד מתחת לרדאר. מה עדיף? "בסימן שאלה" עם כל הטיעונים - וההזדמנות שלכם להשפיע
הסיפור הגדול בכדורסל הישראלי כרגע נוגע, בסופו של דבר, לשני ג'נטלמנים - עם הרבה כסף. הבעלים של הפועל תל אביב, עופר ינאי, ובעלי הפועל ירושלים מתן אדלסון. שני האנשים שלקחו את שתי הקבוצות באדום, במטרה ברורה - לאתגר את ההיררכיה של מכבי תל אביב כשליטת הכדורסל הישראלי. להביא קבוצה ישראלית נוספת אל הארץ המובטחת - הלא היא היורוליג.
ינאי ואדלסון שונים - לא רק בביוגרפיה האישית שלהם, אלא גם בדרך התנהלותם (כפי שאפשר לשפוט אותה מהשנים האחרונות בארץ). כל אחד מהם מציג דרך ושיטת עבודה שונה: ינאי, לטוב ולרע, מאמין ב"שואו" - הוא שולף את פנקס הצ'קים, מביא שמות מטורפים שבחיים לא היו כאן (מוטלי, בברלי, קאבוקלו, בוודאי המאמן דימיטריוס איטודיס), לוקח את הקבוצה ליד אליהו, ובעיקר כל הזמן מייצר התרחשות סביב המועדון.
מנגד, אדלסון - שמגיע, לפחות לפי ההערכות, עם ייחוס כלכלי ומשפחתי גדול משל ינאי, הולך כמעט בגישה הפוכה. אם את חשבון הטוויטר של ינאי אנחנו רואים בחדשות על בסיס שעתי, אדלסון כמעט ולא מדבר או מצייץ. וגם הקבוצה שלו אינה מכילה מגה סטארים, אלא שחקנים שנבחרו במחשבה לבנות משהו ארוך טווח ולא ספקטקל.
הטקסט שלפניכם לא ינסה להציע לכם מי בעלים יותר טוב. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, ובסופו של דבר מה שיקבע את השאלה מי טוב יותר - בכל מקרה יהיה תלוי בכדור שמרחף באוויר. אנחנו, ברשותכם, ננסה לשאול מהי הגישה הטובה ביותר - האם זו ששולפת מהר ויורה לכל הכיוונים, או זו שעובדת לאט לאט ובונה לטווח ארוך? הנה שתי הגישות, וגם ההזדמנות שלכם להכריע.
גישת ינאי: שאפתנות מעל הכל
כותב שורות אלה מחויב בגילוי נאות: לפני כמה חודשים, פרסמתי כאן טקסט שהטיל ספק גדול בעופר ינאי. בפשטות, העסק נראה "טוב מכדי להיות אמיתי" - כזה שכיוון גבוה מדי, ששאף רחוק מדי, שסיפק הצהרות מפוצצות - מול מועדון שעדיין צריך לעשות דרך כדי לטפס לפסגה. אבל ינאי, לצד המילים המפוצצות, גם הביא קבלות: הוא סיפק להפועל תל אביב את קבוצת הכדורסל הטובה ביותר שנבנתה כאן מחוץ למכבי תל אביב, ויהיו שיאמרו אפילו בכלל בכדורסל הישראלי. על הנייר. הנייר זה מה שיש לנו בינתיים.
אבל גם אם נשים בצד את השמות המדהימים שינאי הנחית כאן, תוך כדי מלחמה - ברור שעופר ינאי בא, על משקל שב"ק ס, לעשות פה מסיבה. הוא מצייץ, הוא מדבר, הוא לא מפסיק לעקוץ (בעיקר את היריבה מעבר לכביש), הוא פתוח לחלוטין - ובעיקר מייצר את ההצגה הכי טובה בעיר. תרתי משמע - כשמסתכלים על המצב הדי אפרפר במכבי תל אביב, שרגילה להיות החזקה והדומיננטית.
אבל גם אם זה נראה מטורף או מוגזם, יש היגיון בשיגעון: ינאי מבין שהמטרה האסטרטגית שלו היא לשחק במגרש של הגדולים - להגיע ליורוליג. הוא מנסה לעשות את זה דרך היורוקאפ העונה, אבל באותה מידה זה יכול גם לא ללכת - ובכל מקרה, הגעה ליורוליג דרך היורוקאפ היא קצרת טווח. והמטרה שלו היא להיות חבר קבע במפעל הזה.
ובסיטואציה הנוכחית, בוודאי זו הגיאו פוליטית, לא מגיעים ליורוליג דרך התנהלות שמרנית - אלא דרך הפיכת הפועל תל אביב לכוח אירופי ששמים אליו לב. שסופרים אותו בכל היבשת. הגדלת הפועל תל אביב ממועדון ענק בסדר גודל ישראלי, לשם בינלאומי. כשפטריק בברלי משחק אצלך, העיניים נשואות אליך - לא רק באירופה, אלא גם בארצות הברית. כשאיטודיס מאמן אצלך, אתה הופך להיות מושא עניין שגדול בהרבה מהכדורסל המקומי.
ולכן ההצהרות המפוצצות, ולכן ההתנהלות הבומבסטית, ולכן הטוויטר לא מפסיק לעבוד. ינאי פועל, למעשה, בשני מישורים - מקצועית, הוא בנה קבוצת כדורסל אדירה. ושיווקית, הוא מנסה לבנות מועדון גדול - דרך הטרנדינג והשיח. ושני המישורים חיים לא רק אחד לצד השני, אלא משתלבים אחד בשני - בדרך לבניית אימפריה.
בונה גלאקטיקוס, לא רק על הפרקט. עופר ינאי (צילום: אלן שיבר)
גישת אדלסון: מים שקטים חודרים עמוק
כי עם כל הכבוד לשואו ולבלגן, בסופו של דבר - המטרה הספורטיבית היא לנצח. כל השמות שבעולם, וכל הכסף שבעולם, לא יעזרו לך אם אתה לא מצליח לייצר קבוצה טובה - כזו שמנצחת משחקים בעקביות, ומגיעה לתארים. אין בקבוצה הזאת שמות מפוצצים, אבל יש בה הרבה שחקנים טובים ויעילים.
ובעיקר, לפחות להערכתי, המטרה של אדלסון היא לעשות משהו שלא ייגמר בשנה אחת או שנתיים - אלא לתקופה יותר ארוכה. והוא מבין שלשפוך את הכסף בתנאים הנוכחיים - כשאין אירופה בארנה, והטיסות הן ללא הפסקה - עלול להיגמר בהפסדים כבדים; הוא החליט, במובן מסוים, "להוריד את הראש" ולחכות. לשמור את ההוצאות הכלכליות הגדולות לתקופה שבה גם ההכנסות יוכלו להיות בהתאם, ובינתיים - לתת למערכת לעבוד בשקט.
ו"שקט" זו מילת המפתח. בהפועל תל אביב, כמו שאמרנו, המטרה היא לייצר רעש - בהפועל ירושלים הקונטרה היא להתנהל בצורה הרבה יותר סולידית. אולי אין שם בברלים וקאבוקלואים, אבל גם אין שערוריות גדולות - שחקנים לא איימו לעזוב, לא חזרו בהם, לא בנו שלוש קבוצות שונות מאז הקיץ, לא החליפו מאמן באמצע עונה. יש פשוט את אותה הקבוצה, שהצליחה לא רע בעונה שעברה, עם מספר התאמות קטן - ובינתיים, חייבים להודות, זה עובד.
במילים אחרות - ההבדל בין הפועל תל אביב להפועל ירושלים הוא ההבדל בין פטריק בברלי לג'ארד הארפר. בברלי הוא החבילה השלמה - שחקן כדורסל מצוין, אבל גם פודקאסט ותעשיה שלמה שעובדת סביבו. הארפר הוא "רק" כדורסלן טוב מהממוצע - שפשוט קולע הרבה נקודות ועוזר לקבוצה שלו לנצח. אם הפועל ירושלים תהיה טובה לאורך זמן, היא תזכה ביורוקאפ ותשחק ביורוליג. ואם היא תבנה קבוצה חזקה, ועם הארנה - היא תגיע למחוז חפצה. גם אם זה ייקח טיפה יותר זמן מתכנית הריאליטי של עופר ינאי.
הצביעו בסקר>>>