האירועים הקשים בישראל ומספר הנרצחים הבלתי נתפס בעקבות מתקפת הטרור הנוראית של החמאס מייצרים סיפורים אנושיים כואבים. אריק קראוניק ז"ל היה שחקן כדורסל ומאמן כדורסל בליגה הלאומית, כשעוד קודם היה ממקימי קיבוץ בארי, בו שימש כרבש"צ החל משנת 2019. בשבת האחרונה, קראוניק נרצח בקרבות עם המחבלים בשעה שהגן על הקיבוץ.
ממשיכים לעקוב אחרי כל האירועים בטלגרם של ערוץ הספורט
כעת בנו של אריק, חן, שחקן כדורסל צעיר בן 21 שבעברו שיחק בעמק יזרעאל והפועל באר שבע, העניק ראיון לערוץ הספורט ובו הוא סיפר את סיפור הגבורה המדהים של אביו.
מה קרה באותו יום ארור?
"אבא הוא בן אדם ששם את כולם לפניו. בשעה שש בבוקר בשבת, שמענו טילים בעוטף, לא משהו שאנחנו לא רגילים אליו. אבא שלי, תוך כדי שהוא מתקשר אלינו (4 אחים ואמא שלי) בשביל שנכנס למרחבים המוגנים, יצא ראשון להגן על הקיבוץ כשהוא שומע צרורות של יריות. הוא ישר טס, לשער הקיבוץ נתקל ב-7 מחבלים והרג אותם".
"הוא התקשר אחר כך להזהיר את כולם, הזעיק צבא, כתב לכולם בקבוצות להיכנס ולנעול את הממדים כי יש כאן עשרות מחבלים. תוך כדי שהוא מזהיר את כולם הגיע מולו גדוד של מחבלים, אחרי שהרג את הנגל'ה הראשונה מול העשרות שעמדו שם הוא כבר לא יכל ונרצח במקום. הראשון שנרצח. הראשון שקפץ להציל. חצי שעה בלבד אחרי שיצא מהבית. מת גיבור, דיווח לגורמים על הפלישה, הבין שיש פלישה המונית ופעל. בזכותו אני פה והרבה אנשים מהקיבוץ ניצלו בשל הפעולות שלו".
תספר קצת על הקשר בינכם
"היינו יותר מאבא ובן. אני בן יחיד ובכור. אני בן 22 תכף, ואבא שלי ראה בי כממשיך דרכו. אבא שלי כרבש״צ היה מתאבד על האזור, על השרפות, שומר על הפרנסה של האחרים שלא תפגע. אבא שלי הוא האיש הטוב בעולם. בשנתיים האחרונות ליוויתי אותו ולמדתי על תפקיד הרבש״צ, הרגשתי שאנחנו תאומים, שהקשר חזק מתמיד, גם ויזואלית אנחנו נראים אותו דבר".
אביך היה מאמן כדורסל ושחקן כדורסל וגם שם המשכת את דרכו
"אבא היה מאוהב בספורט. כל הזמן ראה רק ספורט. מטניס עד לכדוריד. הוא היה מנוי למכבי תל אביב כדורסל שנים. אבא גם היה שחקן כדורסל. הוא אדם שכל כך אהב את הארץ שהיה לו חשוב להתגייס קודם לסיירת צנחנים, לעשות שירות משמעותי ורק אז לחזור לכדורסל. אבא היה שחקן כדורסל ומאמן בליגה הלאומית והחלום הכי גדול שלו היה שאהיה שחקן בעצמי. אין אימון או משחק שלי שהיה מפסיד. טיפולים, פיזיותרפיה, הכל הוא עשה והסיע אותי. מכיתה ג׳ ועד ט' שיחקתי בהפועל באר שבע, אבא רצה שאקפוץ מדרגה ולכן עברתי לעמק יזרעאל. לא מזמן נפצעתי ושברתי את המרפק. אחרי שאעזור בשיקום המשפחה, אחזור לשחק בשבילו".
בזמן שאבא נלחם; איפה זה תפס את שאר חברי המשפחה?
"בגיל 17-18 מקבלים דירה בקיבוץ בארי. הייתי בדירה שלי, לבד. גם שתי האחיות, תמר והגר, יש להן דירה לבד והן שהו שם. אמא שלי ואחותי הקטנה נועה היו בדירה ביחד. האפליקציה של הקיבוץ ואבא שלי הנחו אותנו שיש חדירה של מחבלים ולכן צריך להסתגר בממ"ד. 20 שעות היינו בממ"ד, בלי קשר אחד עם השני. כמו בשואה: בלי מים, אין אוכל, צרכים עושים עלינו. לא דמיינו סוף. צריך להגיד שמהשעה 7 בבוקר עד 15 היינו בשליטה של החמאס. אנחנו יצאנו ללא פגע בגוף. רק אבא".
איך קיבלת את הבשורה הנוראית?
"באזור 12 הרגשתי שמשהו מוזר. הוא תמיד דואג לכולם. כעסתי עליו שהוא לא שואל לשלומי. החלטתי לעלות פוסט באינסטגרם. שאבא שלי נעדר. ישר קיבלתי שיחת טלפון מחבר טוב שלו. ישר עניתי: 'חי או מת?', החבר ענה לי 'מת'. זרקתי את הטלפון על הטלוויזיה. לא האמנתי. אבא שלי הוא גיבור. אף פעם לא קרה לו שום דבר. חדירות, ירי, רקטות".
איך המשפחה כרגע?
"אנחנו חזקים. אבא שלי תמיד לימד אותי לא להראות חולשה. אי אפשר לשבור אותנו. אנחנו גם נחזור ונשקם את המקום, נשקם את בארי אני לוקח את זה על עצמי - הכל בשביל אבא שלי".
יש לך מסקנה או ביקורת על מה שקרה ועדיין קורה בדרום?
"עד שלא מגיע טיל לתל אביב לא מדברים עלינו. היו שורפים אותנו, את הפרנסה שלנו עם בלוני תבערה שנים ואף אחד לא דיבר. חבל שהמדינה שלנו נזכרת בדקה ה-98. אכלו אותנו, בבית שלנו. במקום להתעסק ברפורמה ושטויות, זה מה שקורה מתחת לאף שלנו כשאנחנו לא מוכנים, אנחנו מרגישים מופקרים. המסר לעם שלנו - בוא נהיה מאוחדים, נפסיק להתעסק בשטויות. אמרנו הגומל אתמול בבית הכנסת. אני והמשפחה שלי פה בנס".