הפאזל הושלם: מעיי חורבות לקבוצת פלייאוף

מתנות קטנות
כולנו זקנים מספיק כדי לזכור את תקופת האופוריה בצהוב. זאת שהייתה, בחיי, ממש לא מזמן. נו, ההיא מתקופת הניצחונות בעידן האבן, כשנדמה היה למי מהאנשים שהבעיות באו לכדי פתרון ושנמצא הסגל שיוכל לעטוף את ווילבקין פלאס ז'יזי'ץ' באופן שיוביל את הקבוצה להישגים וקדימה. זוכרים, כן? יופי, אז תשכחו מזה. כי את תקופת האופוריה ההיא החליפה המציאות. ובמציאות - תואר אלופת ישראל כבר לא ומכבי תל אביב, כדאי שתתרגלו, תכונה מעתה ולאורך עונה שלמה הסמי פיינליסטית.

אבל דברים משתנים. במקום לנסות ולשקם את ההריסות, שיגרה מכבי החדשה את קבלן הביצוע החדש, מר דיוויד בלאט, על מנת שזה יתקרב הנה, בצורת שופל, ויעזר ב-D9 כדי ליישר את הקרקע ולהפוך אותה לעיי חורבות על מלא. וכך, ורק כך, מתוך החורבן שהותיר אחריו סגל 2021/22, אפשר להתחיל ולזהות נביטת זרעים שמבצבצים מבוישים מבין חרכי הבטון. אשר משדרים תקווה חדשה. אשר מבשרים על שינוי אפשרי.

טוב. מיצינו את שלב ההתפייטות. המפתח להשמדה המוחלטת של הסגל הקודם, עם כל הכבוד לדיוויד בלאט ו/או מקבלי ההחלטות האחרים, שייך כל כולו לכסף טורקי. כי מכבי תל אביב הייתה משוכנעת, עד ממש לא מזמן, שהעוגן גם לעונה הבאה יהיה הציוות של ווילבקין את ז'יזי'ץ', על כל יתרונותיו וחסרונותיו. ואז הלך הז'יז'ץ', ולקח איתו את משכורתו הגבוהה + הוסיף מתנה קטנה בדמות ביי אאוט קטן. ואז הלך גם הווילבקין, על חוזה העתק שלו, והוסיף עליו גם מתנה קטנה נוספת, בדמות חתכת ביי אאוט מפלצתי ששילמה בגינו פנר של דימטריס איטודיס.

אז מתנה אחת ועוד מתנה שניה = מתנות קטנות. ומישהו (טורקי למדי) אכן שיגר למכבי תל אביב מתנות קטנות. ואני לא יודע לגבי רסיסים של אמונה, עיגולים של כוונה או ההיפך, אבל הכוח המצטבר של המשכורות המשותפות והביי אאוט הגדול הוא הוא המפתח ליכולת לבנות הכל מחדש. לבנות הכל מאפס. ולא רק שיש עכשיו כסף, בין אם החליטו בעלי הבית להכניס ידם לכיס ובין אם לאו, אלא שגם הבנייה נעשית פשוטה יותר כשלא צריכים ללכת סחור סחור. כשלא צריכים לשבור את הראש כדי להתאים גארדים לווילבקין, שומרים לז'יזי'ץ' וכו' וגו'. אז אולי יש בכלל לומר שהתרומה הכי גדולה של ווילבקין את ז'יז'יץ' למכבי הייתה המתנה הקטנה, או המתנות הקטנות, שהעניקו לה כשהלכו הביתה שלהם.

עם לכתם של שני השחקנים הכי משמעותיים שידעה הקבוצה הזאת ב-2-4 העונות האחרונות, עם בואם של אנשי מקצוע חדשים שמרעננים את שדרת מקבלי ההחלטות ועם שטרות ירקרקים בכיסים, אפשר לצאת לדרך. ולחשוב, שניה לפני שמתחילים, מהו המפתח הכי משמעותי שאליו צריכים לכוון בהחתמות המיועדות.

הלחם והחמאה
אה, המפתח הזה בכלל לא קשור בכדורסל. מכבי המנצחת, ההיסטורית, הייתה קבוצה שלה יש  יתרון מובהק ובולט בתחום הפיזי/ אתלטי. מכבי תל אביב, אל מול כוחות אירופאיים שונים, הצליחה לנצח אותן, מדי פעם, כשהיא משחקת מעל לראשן. מעל לטבעת. ולקראת העונה הבאה, עושה רושם שנבנה ביד אליהו הישן סגל שמסוגל להשיג לעצמו יתרונות פיזיים נקודתיים בעמדות מסוימות. עמדת הסנטר מאוישת על ידי אלכס פויתרס וג'וש ניבו. שניים קטנים, יחסית, אבל שקופצים ונוגחים בתקרה.

עמדות הגארד מאוישות על ידי מובילי כדור גבוהים ו/או גדולים ו/או מסיביים כמו לורנזו בראון ו-ווייד בולדווין. לצידם, כשחקני חוץ נוספים, עוד גארד גדול כמו דרון היליארד ואתלט אינטנסיבי בשם הולינס. ועוד לא דיברנו על בונזי קולסון, איש קטן יחסית בסנטימטרים, אבל כזה שיכול לנצל את תכונותיו הגופניות הייחודיות כדי לייצר יתרון פיזי בפנים כשהוא ב-3.

אז כן, מכבי החדשה כבר לא צריכה לחפות על גארדים קטנים וחלשים כמו אלו שהציגה לראווה בשנים האחרונות, כולל סקוטי ווילבקין. ומכבי החדשה כבר לא צריכה לחשוב מה עושים עם הרגליים הכבדות של ז'יז'יץ'. מכבי החדשה, ברמת התכונות שעוטפות את הכדורסל, יכולה ותנצח משחקים בזכות החזרה ללחם והחמאה מפעם. או שמא, אם נרצה לתקן, נגיד שבמובנים הפיזיים, הסגל הזה יכול להתגלות כשדרוג גם לעומת חלק ניכר מאימפריות העבר. עד כדי כך.

העמדה הסודית
אם נזקק לכדי מילה אחת את חלק הארי של הלהג שנשפך כאן, בטורים, לאורך עונות ושנים, הרי שזאת תהיה מילה בת 3 אותיות, שהאות הראשונה שלה היא ר' והאחרונה ז'. במשך שנים אחרי שנים מחפשת מכבי תל אביב רכז, אבל לא באמת. כדי לשכנע את עצמה ואת קהל אוהדיה, סיפרה סיפורים שונים אשר אמורים להצדיק את החלטורות שהגיעו ארצה פעם אחר פעם. כל מיני גניבות, בכסף קטן, בעמדה החשובה ביותר במשחק הזה.  זוכרים, למשל, איך ניסו לתאר את טיילר דורסי כפליימייקר? כי היה דבר כזה. בכל הנוגע להקצאת כספים, הקפידה הסמי פיינליסטית להשקיע את המינימום – ולהתאכזב במקסימום.

כשחושבים על זה לעומק, עם כל הכבוד לבחור נחמד בשם וונטיגו קאמינגס שהבליח ביד אליהו הממש ישן בשנת 2007, הרי שהפעם האחרונה שבה חתם כאן רכז, שהוא גם רכז יורוליג בכיר, זה היה ליטאי ששם משפחתו יסיקיביצ'יוס. ועכשיו יש לורנזו בראון. עוד נדון וננתח את מכלול תכונותיו, לחיוב ושלילה, מהלך העונה הארוכה שמצפה לכולנו. אבל לפני הכל, נגיד שזה סופסוף קרה. בין אם יצליח יותר ובין אם לא, הגיע לכאן מישהו בעל תכונות נדרשות, רזומה ונסיון ספציפי בליגה השניה בטיבה. שזה המון. שזה אפילו וואו. כל כך וואו, עד לתהיה העצובה מה היה קורה, בהקצאת משאבים שונה, אם היה נוחת לכאן בראון לצידו של שוטינג גארד כמו סקוטי ווילבקין. וזה היה אפשרי לחלוטין. וזה היה תלוי לחלוטין במכבי תל אביב הקודמת. שהתחכמה, רימתה עצמה, הפסידה וכשלה.

אבל לא רק בראון. בעונה שעברה היה רכזה הפותח של נציגתנו המשוריינת רוקי יורוליג בשם קינן אוונס. והרכז השני, מעשית, היה אף אחד. והשנה זה אחרת לגמרי. ווייד בולדווין הרביעי איננו מיועד להיות הרכז הדומיננטי בצהוב, אלא זה שמייצר לצידו של בראון. אבל כשהוא יקבל את הכדור באמצע, הרי שגם הוא, בפני עצמו, שחקן לגיטימי עד בכיר בעמדה מספר 1, על תכונותיו השונות מאוד מאלו של לורנזו בראון. וכך, במקום 0 ביחסי ניהול משחק, יש לעודד קטש 2 שיכולים לשבת על עמדה מספר 1. כפיים.

שָׁלוֹשׁ זֶה יוֹתֵר מִשְּׁתַּיִם
רגע. עצירה מתודית, לפני שנחזור לנתח את הסגל החדש. בטור הקודם ליהגתי בהרחבה מגוחכת על הרצון המחודש של האלופה במיל' להבליט הפעם ישראלים מתוצרת הארץ, כולל במחירים שלא נהגה לשלם בשנים האחרונות. אז זוכרים את הטור? אז תשכחו מזה. עם כל הכבוד לפניני ומנקו שהגיעו או לסורקין וזיו, הפרונט של הקבוצה הזאת יהיה אמריקאי לחלוטין. מעבר לעיוותים המלאכותיים שלרוב מוצגים בתקופה ההכנה ו/או בתחילת העונה, שם מזניקים שחקני שוליים אל עבר החמישיה, הרי שההיגיון אומר שגם הפעם יחיו המקומיים מהשאריות. אה, למעט כוכבית.

לא מעט חסרונות יש לקבוצה הצהובה מודל 2022/23. אחת הבולטות שבהן נוגעת לתהיות בדבר היכולת לקלוע. ואם אין מספיק קליעה אוטומטית ובטוחה, יש בעיות ריווח בהתקפה. ואם יש בעיות ריווח בהתקפה, זה פחות טוב. אל תוך הכוכבית הזאת, שמציבים שחקנים כמו בולדווין, הולינס וכו' (אך לא רק הם) בקו האחורי מחד ועמדה הסנטר נטולת הקליעה (בכלל) מאידך, יכולים למצוא דרכם פנימה כמה אחרים. שזה קודם כל רפי מנקו, שאם ימצא את הדרך לשדרג את 39% שלו השנה בהטלת טריצות, בדרגת קושי גבוהה הרבה יותר, יוכל לשריין לעצמו מקום קבוע ברוטציה הראשונית. אם יצליח הפרגית גיא פניני להשכיח את עונתו האחרונה והרעה (ודאי בכל הנוגע לקליעה מבחוץ), יתכן וימצא לעצמו נישה בעמדות הפורוורד.

ויש את סורקין. על פניו, נתוני הפתיחה של האשדודי המעופף בקיץ 2022 לא מעודדים במיוחד. מכבי הרי החליטה ללכת על שני סנטרים אתלטיים ופיזיים, שמקומם לפניו בעמדה מספר 5. והחליטה ללכת על גינת או על ליף לפניו, כמחליף ראשון לעמדה מספר 4. ועכשיו אין גינת. וכנראה שאין גם ליף. ומשם יוכל סורקין אולי לקנות לעצמו אחיזה בדקות משחק (ואני מדבר על יורוליג), ובתנאי אחד קטן: שיקלע. ולא ב 27% לשלוש, כמו בליגה שלנו. ולא 3/10 לאורך עונת יורוליג שלמה. מכבי תל אביב חייבת קליעה יציבה במיוחד בעמדת הפאוור פורוורד. מי שיוכל לספק אותה, יקבל פרס בדמות דקות משחק מובטחות, מתנת.

כולם יודעים, ממזמן, ש-2<3. השנה החלטנו לעברת ולנקד את הנוסחה, לטובת אוחזי תעודת הזהות הכחולה. ולכן, אימרו מעתה, שָׁלוֹשׁ זֶה יוֹתֵר מִשְּׁתַּיִם. או שמא יש לומר, לחילופין, אִם תִּדְפְּקוּ אֶת הַטְּרִיצוֹת, תְּקַבְּלוּ אֶת הַדַּקּוֹת.

לנהל את ההצגה
בקיץ 2021 הנחיתה אצלה מכבי תל אביב שלושה שחקני יורוליג לגיטימיים, שאף אחת אחרת לא באמת רצתה. זה נכון לגבי ג'יימס נאנלי, זה נכון לגבי דריק וויליאמס, וזה לגמרי היה נכון לגבי ג'יילן ריינולדס. מהבחינה הזאת, יש מכנה משותף מצומצם בין בולדווין הרביעי לבין אותו הריינולדס: למרות עונות אישיות מצוינות, טרם נחתו בארצנו הקטנטונת, לא היו עליהם יותר מדי קופצים. ואז הגיעה מכבי. מצד שני, יש ביניהם גם הבדל אחד גדול (מאוד): בסקוניה, קבוצתו האחרונה של בולדווין, כן רצתה (מאוד) שישאר אצלה. באיירן של טרינקיירי לא הייתה מוכנה לשמוע על ריינולדס.

כן, בולדווין הוא חתיכת טיפוס. וכן, עושה רושם שמבחינה האנושית, הוא היחידי שמעליו אפשר לסמן כרגע כוכבית שכזאת. חדר ההלבשה של קטש, ולו בתאוריה, ולו נכון לנתוני הפתיחה, הוא לא כזה שמבשר רעות. רוב רובו של הסגל החדש נחשב נוח לאימון. רוב רובו של החומר האנושי החדש נחשב מקצוען ומחויב. רוב רובה של הקבוצה החדשה איננו כולל כל מיני נאנלים או ריינולדסים. וזה הרבה.

וזה משמעותי הרבה יותר כשאנחנו מדברים כאן על עודד קטש. לצד איכויותיו וסגולותיו, הוא עדיין לא הוכיח יכולות ניהול ברמה הזאת. שעדיין לא הוכיח שהוא יודע לנהל את ההצגה על הבמה הזאת. עם כל הכבוד להפועל ירושלים, הוא עדיין לא התמודד עם הצורך לבנות שתי קבוצות שונות לליגה ולאירופה, כשהוא צריך להושיב 3 זרים משמעותיים בחוץ בכל פעם. ונכון שהזרים השנה משודרגים ושאין בהם כל מיני קמרון טיילורים, אבל  מצד שני, הרבה יותר קל להושיב בצד את אנג'לו קלויארו, קמרון טיילור או קיירי תומאס מאשר שחקני יורוליג מוכחים, רובם ככולם. ועוד לא דיברנו על כך ש- 8 זרים + סורקין + פניני + מנקו + דיברתולומיאו + כהן + יפתח זיו = 14. בטופס המשחק ביורוליג רושמים 12. ומישהו צריך להגיד להם ולתחזק אותם. לא תמיד כיף גדול.

בהנחה שעל כל אלו הצליח להתגבר, השאיפה חייבת להיות שהקואץ' החדש-ישן ישקיע מיטב מרצו, מעבר לאלמנטים הטקטיים והמקצועיים נטו, בניסיונות להתאים את דקות המשחק והמיקום בהיררכיה לרצונות של לא מעט מהשחקנים החדשים, שחלקם ימצא חיש מהר שהנישה לו הוא מייחל איננה בדיוק מה שימצא כשהעונה תצא אל הדרך. וחשוב מכך - בניסיונות לדייק את העמדות של השחקנים החדשים אל שיטת המשחק אליה הוא שואף. 

ודייק
אמרנו פעם ונכתוב שוב: עודד קטש הוא המאמן היצירתי הכי שמרן שיש. או שמא יש לומר: עודד קטש הוא המאמן השמרן הכי יצירתי שיש. אם פיני גרשון הוא הסמן היצירתי ביותר שהכרנו ואם (גרסאות מוקדמות של) צביקה שרף סימלו בעבר את השמרנות על הקווים, אז קטש הוא גם וגם. גם ידע עמוק של המשחק, ברמת הבנה וניתוח שלא נופלת מאף אחד. כולל. וגם מקובעות והצמדות פנאטית לעקרונות הכדורסל שכבר פיצח. ובמסגרת הפיצוח, יודע קטש לעבוד נהדר עם שחקנים שיושבים על נישות מובהקות. והרבה פחות נהדר עם כאלו שחורגים מהגדרות התפקיד להן הוא מייחל.

מהבחינה הזאת, למי שמופתע מכך שלא הגיע לכאן שוטינג גארד בהגדרתו המקורית, קרי קלע(י) שחי מיציאה מחסימות, אז אין לו באמת סיבה לכך. קטש צריך ומוכרח יוצרים ומקבלי החלטות, שיודעים לדייק את הכללים שממנו מורכבת שיטת ההתקפה שהם צריכים לסגל לעצמם. וקלעים שרצים מצד לצד? הרבה פחות מעניין.

***** אגב, למי שתהה ושאל לגבי אותו "כדורסל של קטש", נראה לי שנקדיש לו טור/ים נפרד/ים בהמשך.

מהבחינה הזאת, שילוב של בראון ובולדווין, אם יצליח להלחימו לכדי צוות שרוצה ונהנה לשחק ביחד, יכול להיות סנופי דיסקו בקטשית מדוברת. מהבחינה הזאת, אגב, שווה לבחון אם בחמישייה שכוללת את בראון-בולדווין-היליארד, האחרון יוכל לשחק כדורסל דומה לזה שהוא רוצה, להבדיל מהמיקום שקטש ירצה לדייק עבורו. לא בטוח בכלל.

ואם מדברים על לדייק, כאן נכנסת לפועל גם סוגיית בונזי קולסון. במובנים מסוימים, קולסון, חיית משחק אנרגטית וכיפית, הוא הרבה יותר 4 מאשר 3. משכך, חוסר היכולת של מכבי להחתים 4 ישראלי תגדיל את מניותיו בעמדת הגבוה השני. שזה מאוד קטן, אבל יכול לפעמים לעבוד. העניין הוא שמכבי חייבת שחקן פינה, כזה שיושב ומחכה למי למי למי. קולסון, כסמול פורוורד, רחוק מלהיות כזה. קולסון, גם מעמדה 4, רחוק מלהיות השחקן המדויק והסכמתי שקטש אולי צריך.

אה, ואם כבר 4, יש גם את המצטרף החדש, הישר מאוסטרליה, ג'רל מרטין. שגם אותו, מעבר לצורך לדייק למשחק האירופאי, תהיה מכבי תל אביב חייבת לדייק לדרישות המסוימות שלה בסגל הזה, קרי להיות כזה שמרווח את המשחק מעמדה מספר 4. כאן, חשוב להגיד, שההתאמה הזאת יותר מורכבת מהאופן הפשטני שבו דנים בזה לעיתים. כלומר, מרטין הוא 4 גבוה ובעל קליעה. שזה מאסט כמובן. אבל בכלל לא בטוח שהוא יודע, רוצה, או מדויק בתכונות האופי המסוימות שסטרץ' 4 במכבי תל אביב צריך לאחוז.
מכבי תל אביב היא קבוצה חדשה לגמרי, הישר מהניילונים. ולצד הגודל והיכולת, יש כאן הרבה מאוד כלים לכוון. והרבה מאוד שחקנים שצריכים לדייק אל תוך הדרישות המסוימות של עודד קטש. זאת, אלא אם כן יפתיע האחרון ויבחר לגוון ולדייק דווקא את עצמו. נעקוב בעניין רב.

שלוש נקודות לסיום
1.לא שזה כל כך חשוב, אבל סביר להניח שבסופו של יום תצליח מכבי תל אביב להחתים גם עוזר מאמן, אחרי שכל הפלגים יצליחו לסכם ביניהם את הסוגיה. כנראה. אולי.

2.הגנה זה אמנם לחלשים, אבל הפוטנציאל ההגנתי של הקבוצה הזאת מסקרן. למרות שיש בה לא מעט שומרים סבירים ותו לא, הרי שסך הכל הסגל מלמד על תקרת זכוכית גבוהה למדי. כולל יכולות חיפוי איכותיות מאחור. כולל יכולות ללחוץ חזק על הכדור. כולל יכולות להחליף עם לא מעט שחקני הגנה. כולל יכולות לסיים את המהלך ההגנתי עם ריבאונד הגנה, חרף הנחיתות בגובה בעמדת הסנטר, עם הגדלים שמציבים בעמדות האחוריות יותר.

3.מכבי תל אביב בגרסתה הנוכחית היא קבוצת פלייאוף ביורוליג. חד וחלק. זאת, להבדיל מגניבת הפלייאוף של העונה שעברה. העניין הוא שיש כנראה לפחות עוד 8 קבוצות פלייאוף השנה, כולל אנדולו, פנר, ריאל, ברסה, מילאנו, בולוניה, אולימפיאקוס ומונאקו. וזה לפני שדיברנו על ולנסיה, בסקוניה, באיירן, הסרביות וכו'. ושרק 8 מתוך כל קבוצות הפלייאוף יהפכו לאשכרה קבוצות פלייאוף. בכל מקרה, אחלה של קיץ עבר על הצהובים. התחושה היא שעונה מעניינת במיוחד מתרגשת ובאה עליהם ועלינו.